רבי אברהם ועקנין, מיקירי בני ירושלים, היה נוהג לקבץ תינוקות של בית רבן בשבת קודש אחר הצהרים, אל בית הכנסת, והיה אומר עמהם פרקי תהלים, מחלק להם מיני מתיקה ומספר באוזניהם סיפורי צדיקים ומידות נאצלות. פעם ספר לילדי החמד: על איש עני אחד בן טובים, שמצא שרשרת זהב יקרה בבית הכנסת.
ביקש האיש לקיים מצות השבת אבדה, ותלה מודעות לדבר המציאה, אך במשך שנה תמימה לא הופיע אף אחד לדרוש אותה. עד שיום אחד, קרא אדם אחד את המודעה הישנה, ובא לדרוש את האבדה על פי סימניה.
שמע המוצא רבי אברהם את הסימנים, וביקש ממנו להמתין מעט, עד שיבדוק אם הסימנים שמסר נכונים. לאחר זמן קצר יצא ואישר כי אמנם הסימנים נכונים, אבל במקום להשיב לו את השרשרת מיד, ביקש מהמאבד להמתין מעט עד שובו. לאחר זמן מה שב לביתו עם מאכלים שונים, ואחריו השתרכו שמונה אנשים, אותם לקט מרחובות העיר וביקש מהם להשתתף בסעודת מצוה. אף אחד לא הבין לאיזו סעודה כוונתו, אולם כולם נטלו את ידיהם והסבו לסעודה, בלי להבין על מה ולמה.
לפתע קם בעל הבית, שלף מכיסו את שרשרת הזהב, ושאל שוב את המאבד על הסימנים שלו, והראה לכל המסובים כי הסימנים נכונים. לאחר מכן עצם את עיניו, ואמר בהתרגשות רבה: "לשם יחוד… הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה מן התורה של השבת אבדה", ומתוך שמחה עצומה של מצוה, נתן את האבדה בידיו של האורח.
בסיפור נפלא זה, ביקש רבי אברהם ועקנין להשריש בקרב צעירי הצאן, את השמחה הגדולה שיש לחוש כאשר מקיימים כל מצוה, ולא לעשותה בלי כוונה כמצות אנשים מלומדה.
