מסופר כאשר הלך לעולמו מייסד תנועת המוסר הגאון הצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל בשנת תרמ"ג , התברר שנפטר בעוני ובחוסר כל. בעזבונו נותרו אחריו מעט מאוד חפצים חומריים. ובכל זאת הצליח אחד משכניו להשיג את כובעו של הנפטר הדגול.
היה זה כובע ישן מקומט ובלוי מרוב שימוש. למרות זאת, נחשב הכובע בעיני אותו אדם כאוצר בלום וממיוחד והוא נהג לחבוש אותו אך ורק ביום השבת. וכך מידי שבת בשבתו הגיע האיש לבית הכנסת בכובעו המרופט. תחילה לא הבחינו בכך יתר המתפללים.
אך כעבור זמן החלו ללעוג לו על כך. "כיצד יכול אתה לחבוש כזה כובע?" שאלו אותו בבוז – "הרי זה כובע מזוהם, קרוע ובלוי. כובע כזה ביום השבת פירושו זילזול בכבוד השבת". האיש הביט בהם בתמהון גדול ושאל בשפל קול: "האם תסכימו איתי שיש משום הידור מסויים בהימנעות מדיבור לשון הרע בשבת?" נאלצו הלועגים להודות בעל כורחם: "אכן, כאשר אין מדברים לשון הרע בשבת יש בכך משום כבוד השבת". "אם כן עליכם לדעת, – הפטיר שכנו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל – "כאשר אני חובש את כובעו של רבי ישראל, אינני מסוגל להוציא מפי אף לא מילה אחת של לשון הרע!"
(ספר 'בנתיבות המגיד')
