פרשת וישלח – סודו של המקל
העולם הזה מטעה ומבלבל. האדם אשר הוא יציר החומר נוטה להימשך אחריו. על פי תפיסת חז"ל (קהלת רבה סי' א, לד), באדם יש מנגנון של אי שובע. "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות". כללו של דבר, אין כל גבול לתאוות הממון. שאיפת האדם לצבור ממון משתנה מזמן לזמן, עד שכל חייו אחוז הוא במרדף אין סופי אחר האושר אשר לעולם לא מגיע לקיצו.
בפרשתינו מתרחשת פגישה היסטורית בין יעקב ואחיו עשו וזאת לאחר הכנותיו של יעקב בשלושה מישורים: דורון, תפילה, מלחמה. הרמב"ן כותב בהקדמתו: "ויש בה רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, ולכן ראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפילה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל". זהו סדר הדברים דורון, תפילה ומלחמה, את המלחמה יש לשמור לסוף.
לפני שפגש יעקב את עשו אחיו נשא תפילה לה': "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (לב, יב). רש"י הקדוש הסביר מדוע כפל יעקב שיצילו ה': "מיד אחי מיד עשו", שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע, עודו אחוז בשנאתו הגדולה כלפיי.
יעקב לא תולה את הצלחתו בעצמו "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (לב, יא). ומה כוונתו באומרו "כי במקלי עברתי את הירדן"? ובכלל מה היה מיוחד כל כך במקל שהדגיש אותו יעקב בתפילתו? כלום יש כאן מסר לדורות?
ברם, ניתן ליישב זאת בהקדים מדברי הגמרא (בבא בתרא עג.), בה מתאר האמורא הקדוש רבה בר בר חנה את אשר סיפרו לו יורדי הים, כי גל ים המאיים להטביע את הספינה על יושביה נראה מרחוק, כאשר לבת ניצוץ של אש לבנה הולכת לפניו, והיו מכים בו במקלות עליהם היו חקוקים שלושה משמותיו של הקב"ה "אהי-ה אשר אהי-ה, י-ה, צבאות אמן אמן סלה", ונח הגל המאיים מזעפו. וסיפור זה הוא עמוק מני ים.
הסביר רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זצ"ל, בספרו "ליקוטי מוהר"ן" (ח"א תורה א), שסיפור זה הוא משל להתמודדות האדם על שלל הקשיים בחייו. וכך אומר: "גלא דמטבע לספינתא" – הגל הוא היצר הרע החפץ להטביע את ספינת ישראל, את החשיבות והחן של ישראל שלשון "ספון" הוא חשוב (מועד קטן כח.), "ומתחזי כי צוציתא", הוא עוטה כמין קדושה וטהרה של מצוה, ומפתה הלבבות ומטעה את האדם כאילו הוא מסיתו לעשות מצוה. או אז, אין ליהודי עצה, חכמה ותבונה כנגדו אלא להכותו במקל שעליו חקוק שם ה', הלא היא תורתנו הקדושה, שכולה שמותיו של הקב"ה. והיא בבחינת האות וי"ו הדומה בצורתה למקל, וכל העוסק בה זוכה להכניע ולכופף את היצר הרע שבקרבו.
ומוסיף הגה"ק רבי משה סופר זצ"ל ה"חתם סופר", שממעשה זה ניתן ללמוד דבר נוסף. הים הוא ים החיים הסוער על האדם, והעצה להחזיק מעמד היא לאחוז באמונה בקב"ה, שרק הוא היכול להושיעו מצרותיו. זהו המקל אשר בו היכו הספנים בגל, ומהו בעצם המקל? הוא האמונה. שהרי "מקל" ראשי תיבות "מעולם קיווינו לך".
ומעתה מובן, יעקב אבינו הדגיש בתפילתו כי עבר את הירדן במקלו, על אף כל הקשיים והניסיונות שאחיו מבקש להורגו, ואליפז אחיינו נוטל ממנו את רכושו המיועד לכלתו, ולבן אבי נשותיו דולק אחריו לפוגעו, ולאחר כל התלאות הללו בא שרו של עשו ונאבקו עד עלות השחר. ושלא לדבר על הפגישה הקרבה עם עשו אחיו. אבל דבר אחד החזיק את יעקב אחד משלושת אבי אומתנו, היא האמונה כי כל הקורות אותו מאת ה' יתברך הם. והיה זה עבורו כזריקת עידוד.
כשעשו פגש את יעקב אמר לו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ", ואילו יעקב אמר: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". ההבדל האמיתי בין התשובות אומר רבינו ה"כלי יקר" זצ"ל, פשוט מאוד. עשו הרשע בוחן את העולם הזה בעיניים חומריות, הוא לא יוכל למלא כל תאוותו. הטענה הנכונה בעבורו היא שיש לו הרבה אבל אין לו את הכל. ובשונה ממנו יעקב אבינו בוחן את העולם הזה בעיניים רוחניות של קדושה, וכל מגמתו היא להתקרב לבורא יתברך ולהאיר את העולם בתורה, במצוות ובמעשים טובים, עבד ה' שכמוהו יכול לטעון באמת "יש לי כל". הצדיק מחובר לקב"ה ויודע שכל מסלולו בעולם הזה מוביל אותו לבסוף לחיי נצח בעולם הבא, לפיכך גם בעולם הזה הצדיק זוכה לשפע ולרב טוב.
בכל דור ודור מתחדש המאבק מול עשו וחייליו. ועלינו ללכת לאורו של יעקב אבינו שהנחיל לנו שלא לרדוף אחרי חיצוניות העולם הזה, ולשאוף שאיפה אמיתית ולנצל את המתנות אשר חנן אותנו ה' בהליכתנו בדרכי האבות, לעלייה רוחנית על ידי לימוד התורה וקיום המצוות, וכעבדי ה' נזכה לנצח את עשו הרשע ולנחול שני עולמות.
פרשת וישלח – סודו של המקל – כתבות בנושא סיפורים
