"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִינְךָ וּבֶן בִּינְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' " (י, ב)
כתב רבינו החיד"א זצ"ל בספרו "נחל קדומים", שבגמרא (בבא מציעא פה.) אמרו חז"ל, "כל שהוא ובנו ובן בנו תלמידי חכמים, אין התורה פוסקת מזרעו". וביארו התוספות (כתובות ס"ב: ד"ה החוט), שזה דוקא אם רואים הם האחד את השני. וזה מה שכתוב בפסוק "ולמען תספר באוזני בינך ובן בינך", שתספר לבינך ולנכדך יחד על ניסי ה' יתברך, ואז "וידעתם כי אני ה' ", ומובטח אתה שהתורה הקדושה לא תיפסק מזרעך.
בהקשר לזה מסופר על האדמו"ר הקדוש רבי מנחם מנדל מקוצ'ק זיע"א, שפעם אחת וביקש אליו מן דהו וביקש ממנו ברכה שבנו ילמד תורה ויהיה צדיק וירא שמים. חייך הרבי מקוצ'ק והשיב לו: "אם אתה מבקש שהבן שלך ילמד תורה, אם כך חזקה גם על הבן שלך שיבוא יבקש ברכה שהבן שלו ילמד תורה משום שאף הוא לא ילמדתורה". אבל אם אתה תלמד תורה ובנך יראה אותך לומד תורה, הוא יראה איך היאך נראה בית יהודי קדוש וטהור, הוא ידע שכך צריך לעשות וגם הוא ילמד תורה", הרבי המשיך ואמר בניגון: "אולם דע לך יהודי יקר, אם אתה רק בא לבקש ברכה שבנך ילמד תורה, אך הבן רואה אותך שאתה בא מהעבודה והולך לנוח, וכאתה קם ממנוחתך אתה סתם יושב וקורא עיתון במקום לנצל את זמנך ללמוד תורה, הוא יעשה אותו דבר בדיוק". ומעתה מובן הפסוק: "ושננתם לבניך ודברת בם", הלא לכאורה היה צריך להיות כתוב: "ודברו בם". אלא, אם אתה רוצה שבניך ישננו וילמדו תורה בדבקות, אתה צריך לתת להם דוגמא אישית, שאתה בעצמך תלמד תורה. כי אם לא תעשה כך, סיכוי גדול הוא שגם בנך יגיע לבקש ברכה על הבן שלו שילמד תורה.
"וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה" (י, כו).
בגמרא (עירובין ק:), אמר רבי יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה, היינו לומדים צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול שנאמר: (איוב לה, יא) "מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ". ועפ"י זה מיישב רבינו המלבי"ם זצ"ל אמר משה רבינו לפרעה, "גם מקננו ילך עמנו" כי "ממנו ניקח לעבוד את ה' אלוקינו", שאנו נלמד מהבהמות היאך להתנהג. ומדוע נצטרך ללמוד מהבהמות, מפני ש"אנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה", כיון שעדיין לא באנו להר סיני וניתנה תורה.
"וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים", שאל פרעה הרשע, והשיבו משה רבינו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ" (י, ח-ט)
שאל הגה"ק רבינו החתם סופר זצ"ל מה הכוונה "כי חג ה' לנו"? על איזה חג מדובר? והשיב ש'חג' פירושו: מעגל. וכפי שאומרת הגמרא (תענית לא.): "אמר רבי אלעזר, עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן". כלומר כל הצדיקים היינו יושבים במעגל שבמרכזו יושב ה' יתברך, וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר "זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיהו כה, ט). ברם, מדוע דוקא במעגל ולא בצורה אחרת? והסביר כאשר יושבים במעגל כולם קרובים במידה שווה לה', לכולם יש השגה שווה, והם יכולים להצביע על ה' ולומר את הפסוק הזה. אמר פרעה למשה, שרק הגברים יצאו לעבוד את ה'. אמר לו משה רבינו: "חג ה' לנו" – לכולנו יש את אותה השגה, את אותה הקירבה, לא רק לגברים, אלא לכולם, כולל "צאננו ובבקרנו".
"לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (י, כג).
בדרך צחות פירשו את הפסוק כי בשעה ש"לא ראו איש את אחיו", כאשר יש בין יהודים פירוד ושנאה ח"ו, אז "ולא קמו איש מתחתיו", הדבר גורם שאין בכוחנו לעשות דבר, ואף אין אנו מסוגלים לזוז ממקומנו כלל וכלל.
האדמו"ר בעל ה'חידושי הרי"ם' מגור זצ"ל היה מבאר את הפסוק בדרך הרמז, הן החושך הגדול ביותר הוא כשאין איש רואה את חבירו, ואינו משתתף בצער הזולת, זהו ש"לא ראו איש את אחיו", או אז התוצאת היא שבסופו של דבר כשאין מרגישים בצערו של חבירו, הרגש נעשה קהה ומשותק, "ולא קמו איש מתחתיו", אין לו תקומה.
וזוהי כוונת חז"ל הקדושים (שמו"ר יד, א) אשר מתארים את חושך ששרר במצרים שהיה בעל ממשות הניתנת למישוש ולמדידה. מה היה עוביו? כמטבע דינר של זהב, ורמז יש כאן כי הריצה אחרי הכסף, אחרי דינר הזהב, מגבירה בנו את האנוכיות, ומחשיכה לנו את העיניים, לא לראות ולא להרגיש בצערם של עם ישראל.
"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (יא, ב).
שואל רבינו הגאון מוילנא זיע"א היאך קורא הפסוק למצרי רעהו של ישראל? הלא העבידו אותם בפרך בעבודה קשה של חומר ולבנים, לזה יקרא רע? אלא מחדש הגר"א, שאין הכוונה כאן רעהו המצרי אלא רעהו מאחיו היהודים, כאשר יהוד יקח מאחיו היהודי כלים יפים ונאים, כלי כסף וכלי זהב, הוא זוכה שהקב"ה ישפיע בעולם שגם הגויים ואומות העולם יתנו להם, מידה כנגד מידה.
"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (יא, ז).
לכאורה שואל מרנא רבינו ה'אור החיים' הקדוש זיע"א מה הקשר בין מיתת הבכורות של המצרים שמתו במצרים והקב"ה יפלא בין בכורי ישראל לבכורי מצרים לכך שהכלבים לא חרצו את לשונם? ויתירה מזו, אם בא הכתוב לומר לנו שלא ימות איש אחד מישראל, היה לו צריך לומר זאת בפירוש ולא ימות מבני ישראל? אלא מתרץ ה"אור החיים", בהקדים דברי חז"ל הקדושים (בב"ק ס:) "כלבים צועקים, מלאך המוות בא בעיר". וכעת מובן הפסוק היטב "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", כדי שתדע שלא ימותו מעם ישראל אחד, שהרי הכלב לא יחרץ את לשונו.
