פרשת בלק – ה"מקלל הלאומי"
בלק בן ציפור מלך מואב שוכר את שירותיו של ה"מקלל הלאומי" אשר יודע דעת עליון – בלעם הרשע. עז היה רצונו לנצל לרעה את הרגע הקטן בו כועס מלכו של עולם, ובשעה זו ביקש להכניס את קללתו הנוראה.
על הפסוק בתחילת פרשתנו נאמר: "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה, אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ, לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי" (כב, ה). והקשה רש"י הקדוש: "מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע?", והשיב: "כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות".
ואמרו חז"ל (ספרי דברים שנז, י) שכוחו של בלעם הרשע היה ככוחו של משה רבינו, ודרשו מהפסוק: "ולא קם נביא בישראל כמשה" בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומיהו בלעם. ומעתה עלינו להבין היאך היה רשע כל כך, והלא ה' דיבר אתו?
קודם שנשיב נקדים משל נאה, היו להן שתי נשים בשלניות, כולן שיבחו את התבשילים והמאכלים אשר בישלו, והניחוחות היוצאים מארובות בתיהן היו לשם דבר בכפר הקטן בו התגוררו. באחד מן הימים, ניסו שתי הנשים לבשל תבשיל חדש אשר עד כה לא בישלו כמוהו ולא נתנסו בו.
לאחת יצא תבשיל משובח, בטעם וריח טוב ונעים, בעוד אצל חברתה הבשלנית, יצאה תבשיל בטעם ובריח רע, כך שלא היה מקום להתבלבל בהבדל שביניהן. ניגשה האישה אל בית חברתה ושאלה, "הרי שתינו בישלנו את אותו תבשיל, ואף תיבלנו באותם התבלינים וכמות המצרכים הרצויה, ומדוע איפוא התבשיל שלי יצא מקולקל וריחו הרע מריח למרחקים, ואילו אצלך יצא תבשיל טעים ומשובח בטעם וריח? מהו ההבדל בנינו". אכן שאלה!
ללא היסוס השיבה לה חברתה, "שאלה פשוטה עלי לשאול אותך, האם הדחת את הכלי בו בישלת קודם שהנחת בו את כל המצרכים והתחלת בבישול?". השיבה האישה ואמרה, "לא הדחתי את הכלי, מנין לי לדעת שעלי להדיח אותו", סיכמה חברתה בשאלה, "אם כן מובן הדבר, מאחר ובישלת את התבשיל הטוב בכלי מלוכלך, יצא התבשיל מקולקל משיירי התבשיל הקודם שהיה בו, ואף ריחו רע מורגש למרחוק".
הנמשל הוא. משה רבינו גדול הנביאים אשר כמוהו לא קם וכמוהו לא יהיה, הכין עצמו להיות ככלי יפה בתורה ומעשים טובים, ששוטף ומורק במים עד שנעשה זך וטהור בשיא השלמות, ולכן היה כלי צח ונקי וקיבל השראת השכינה, ועלה במעלות הנבואה, מה שאין כן אצל בלעם שהיה מלוכלך ומטונף, וקלקל את כל הטוב אשר קיבל מאת ה', שביקש לקלל ולא לברך ומובן שאת נבואתו לקח למעשיו המכוערים.
הקשה הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת "קול תורה", הלא בודאי, נס זה שהקב"ה השרה משכינתו על גוי טמא גדול לאין ערוך מהנס שהאתון פתחה את פיה ודיברה כאחד האדם. שכן בין דרגת "חי" לדרגת "מדבר" יש הבדל של דרגה אחת, ובין דרגת "מדבר" לדרגת נביא, יש הבדל גדול הרבה יותר. וכעת קשה יותר, שזהו פתחון פה לאומות העולם , למה העמיד להם הקב"ה נביאים שבגללם פרצו גדר העולם והחטיאום, ולא העמיד להם נביאים צדיקים וישרים ככל נביאי ישראל כדי שילמדום את הדרך הטובה שבה ילכון?
אך את טענת אומות העולם ביאר הגאון רבי אליעזר לופיאן זצ"ל, ראש ישיבת "תורת אמת" בלונדון. אכן, טענת הגויים פשוטה, הם טוענים כי אין בכוחם להעמיד נביא שזכה לנבואה בכוחות עצמו, שכן אין ביכולתם להעמיד נביא כזה שתיקן מידותיו והכשיר עצמו להיות נביא, ולכן הצעתם הייתה שהקב"ה ישפיע רוח של נבואה על גוי חכם והוא יחזירם למוטב. וזה אכן מה שעשה הקב"ה, הוא השפיע נבואה על בלעם הרשע. והראה לו ולעולם כולו, שאדם שלא תיקן מידותיו אפילו יהיה נביא כמשה רבינו להבדיל, יישאר מושחת. ולא רק שהנבואה לא תרומם אותו, אלא אדרבה, היא עוד תעשה אותו לבעל גאוה גדול עוד יותר, ובעל מידות מושחתות.
ומסר יש כאן עבורנו. עיקר מהותו של האדם וצמיחתו היא רק על ידי תיקון מידותיו הרעות, אין בזה קיצורי דרך, ובלי זה אי אפשר לזכות לתורה, כי הכשרת עצמו לתורה היא כמו שאמר רבינו הגאון מוילנא זצ"ל: "עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים". וכן כתב הרה"ק ה"נועם אלימלך" זיע"א (בצעטיל קטן ל, טז): "האדם לא נברא בעולם אלא רק כדי לשבור את הטבע הרע שבקרבו, לפיכך יזרז את עצמו לתקן את מידותיו".
על האדם לעמול ולהשקיע בתיקון מידותיו הלא טובות, וכפי שכבר אמר מייסד תנועת המוסר הגה"צ רבי ישראל מסלנט זצ"ל: "דע כי קל יותר לסיים את כל הש"ס, מאשר לשבור מידה אחת ולתקנה".
הנה בזאת נבחן באמת, אם נתאמץ לתקן מידותינו, לנקש ולהסיר את הסלעים, ונרבה באהבה ובשלום עם שכנינו וקרובינו, נרגיש ליטוף אוהב מאת ה', ונדע כי עושים אנו רצונו.
פרשת בלק – ה"מקלל הלאומי" – עוד כתבות על פרשת בלק
