זהו מעשה שאירע לפני זמן קצר בדרום הארץ. גברת שרה זיו (שם בדוי), הייתה אישה מבוגרת ששהתה בבית אבות. בנה היחיד דוד, הגיע בכל יום רביעי בשבוע לבקרה, לשמחה ולדאוג לכל צרכיה. ביום ב היר אחד קיבל הבן דוד טלפון מבית האבות. המנהל היה על הקו, וכך הוא אמר לו: "צר לי, אולם עלי לבשר לך דבר מה הקשור לאימך. אתמול היא לא הרגישה כל כך טוב, אך ניסינו לאתר אותך ולא הצלחנו. ונאלצנו להזעיק אמבולנס. רצינו שתלווה אותה לבית החולים". דוד שמע זאת ושאל: "מה שלומה כעת? היכן היא מאושפזת?". המנהל אט אט סובב את השיחה, עד שלבסוף אמר לו: "צר לי, אך אימך נפטרה".
דוד היה המום מהבשורה הקשה, ובמשך דקות ארוכות לא היה יכול להוציא הגה מפיו. לאחר שנרגע מבכייתו, החל לברר ולסדר את מסע הלוויה. ההלוויה הצנועה התנהלה בשקט. לאחר מכן דוד פנה לביתו לשבת שבעה. ואז הגיע יום רביעי, שבוע שלאחר שקם מהשבעה, הטלפון צלצל… "הלו, דוד מה שלומך?!", שאל הקול שמעבר לשפופרת. "מי זה?!", שאל דוד, כשפעימה נעתקה מלבו. "זו אני אמא, אתה כבר לא מזהה אותי?!". דוד התעלף.
חבר שעמד לידו, העיר אותו מעלפונו. 'היי מה קורה כאן? איך זה יכול להיות?', שאל את עצמו. הוא שוב ניגש אל השפופרת בזהירות רבה. "אמא? איפה את?", שאל. "נו, באמת, איפה אני יכולה להיות? כאן בבית אבות כרגיל, וראיתי שלא באת ביום רביעי שעבר, אז הבנתי שכנראה אתה עסוק מאוד ולא יכולת להגיע. אבל מה קרה היום?!", שאלה ברוגז. ודוד צנח לתוך הכורסה ברגליים רועדות. לאחר דקות ספורות הוא נרגע מעט, ואז ניסה להבין מה בדיוק קורה כאן? הוא החל לשחזר את הדברים ותהה, אולי השיחה בדבר פטירת אמו הייתה בטעות. הוא נזכר שמתוך הלחץ העצום שהיה בו לפני ההלוויה, הוא דילג על שלב זיהוי הגופה, כך שאכן יתכן שחלה כאן טעות קשה בזהות הנפטרת.
"אז איך את מרגישה אמא? הכל בסדר?", שאל. "כן, ודאי", היא ענתה, ופתחה בשיחה קולחת כהרגלה. מיד בסיום השיחה, התקשר דוד להנהלת בית האבות למזלו המנהל עוד היה במקום. "אדוני המנהל, לפני כשבוע הודעת לי על מותה של אמי. עשינו לה הלוויה כדת וכדין, ואפילו ישבנו שבעה עליה, אבל היום היא דיברה איתי בטלפון. בתחילה חשבתי שאני הוזה, אולם הצג הראה את מספר הטלפון שבחדרה". לשמע הדברים גמגם המנהל מהעבר השני ואמר: "אני מיד מברר את העניין וחוזר אליך". לאחר מספר דקות חזר המנהל אל דוד ופתח מיד בשורה של התנצלויות על אי ההבנה המשוועת שהייתה כאן.
כיצד קרה הדבר? הנפטרת האמיתית שמה היה שרה בן זיו, והיא גם התגוררה "לגמרי במקרה" רק קומה אחת מעל שרה זיו. מאחר והשמות דומים להפליא, הועבר השם המוטעה למנהל כדי שהוא יודיע לבנה של המנוחה. לאחר שעמד על הטעות, הטלפון הבא היה כמובן לבנה האמיתי של הנפטרת, שרה בן זיו. "הלו, שלום, מר בן זיו? צר לי להודיע לך, הייתה כאן אי הבנה משוועת, אני מתנצל. האשמה כולה בנו. אני לא יודע להסביר לך איך התרחשה הטעות הנוראה", כך פתח המנהל את השיחה. "ומי מדבר?", שאל הבן בסקרנות. "מדבר מנהל בית האבות בו אימך מתגוררת. לפני שבוע וחצי אימך לא חשה בטוב, ולצערנו הרב נפטרה. חשבנו שמדובר באישה ששמה כמעט זהה לשם אימך, 'שרה זיו', ולכן פנינו לבנה ובישרנו לו שהיא נפטרה", "ומה קורה עכשיו?", שאל הבן.
"האמת שכבר אין מה לעשות. היא נקברה לפני כשבוע וחצי", השיב לו המנהל, כשהוא ממתין למטר צעקות מן העבר השני, אבל התגובה הייתה שונה בהרבה ממה שציפה לה המנהל. "קברו אותה בקבורה יהודית?!", שאל הבן בתדהמה. "כן כן, בודאי", מיהר המנהל להפיס את דעתו "וגם אמרו עליה קדיש?!", שאל הבן שנית. "כמובן", ענה המנהל. "אל תדאג, דאגו כבר להכל… עשו לה טהרה, הספדים, ואפילו ישבו עליה שבעה", חתם המנהל.
מהצד השני נשמעו משפטים לא ברורים: "אני המום אמא ניצחה אותי! אז היא צדקה ואני טעיתי". "במה העניין?", שאל המנהל בתמיהה. "אסביר לך", השיב הבן. "מאז שאימי נמצאת בבית אבות, היו לנו ויכוחים באמונה. אני הודעתי לה שאיני מאמין בכלום, שהכל שטויות, ושלא אקבור אותה בקבורה יהודית, אלא אתרום את גופה למדע, לעומת זאת, הייתה מפצירה בי בכל הזדמנות לחזור בי מתוכניותיי, אולם לשווא. לבי היה נעול ואטום לדבריה.
יום אחד היא הכריזה לפתע בצער: 'אתה יודע מה? אם אתה לא תדאג לי, בורא עולם ידאג לי'. עניתי לה שאעשה להיפך. אני עומד עתה משתומם להיווכח כיצד בורא העולם אכן עזר לה! היא זו שצדקה ואני טעיתי. עליי לעשות חשבון נפש נוקב", חתם הבן את השיחה, והותיר את המנהל המום.
