פסוק הפותח את פרשתנו: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל, ג). פירש רש"י, שלא יעשה האדם את דבריו חולין.
בספרו "עדן מקדם", הקשה הגאון הקדוש רבי רפאל משה אלבז זצ"ל, מהעיר צ'פרו שבמרוקו. מדוע התורה החמירה כל כך באדם שמחלל את דיבורו ואינו מקיים את נדריו ושבועותיו, עד שאמרו חז"ל (שבת לב:): "בעוון נדרים, בניו של אדם מתים כשהם קטנים שנאמר: 'אל תתן את פיך להחטיא את בשרך'", רחמנא ליצלן.
ותירץ, שכאשר האדם נודר – נברא מלאך שאינו מושלם בכל אבריו אלא עד שהנדר ישולם. וכל זמן שהאדם מתמהמה בקיום הנדר, שרוי הוא בצער ואינה נשלמת ברייתו. לפיכך, נענש האדם ע"י אותו מלאך.
ולכן עלינו להיזהר לשמור את דברינו ולקיימם, ולהיזהר רבות מעוון נדרים ושבועות. והטוב ביותר הוא להתרגל ולומר "בלי נדר", ולהיזהר לקיים את כל הבטחותיו, ובזה נישא טובה וברכה לחיי העולם הבא.
מעשה נורא אירע בישראל. מעשה ביהודי חסיד, סוחר עשיר, תושב העיר צ'ורטקוב. היה לו זיכיון לספק לחיל התותחנים האוסטרי אבק שריפה. מחסנים ומרתפים רבים היו בחצרו בהם אחסנו את הסחורה. הן שנים רבות חי בנחת ובשלווה יחד עם אשתו ובניו, ואף זכה לתורה וגדולה על שולחנו.
וכפי המסופר. פעם פרצו בינו לבין אשתו חילופי דברים, היה זה בגלל דבר של מה בכך, אבל בשל כעסו לא נצר הוא את לשונו, ונפלטו ממנו דברי קללה כלפי אשתו "הלוואי שתשרפי!", כך אמר רחמנא ליצלן.
הדברים יצאו מפיו, וכל גופו התחיל לרעוד, 'אוי ואבוי, אלו דיבורים הוצאתי מפי?!' כמובן, הוא התחרט מיד על דבריו אשר נפלטו מפיו, אך את הנאמר אין להשיב. עברו להן מספר ימים, ואשתו ירדה לאחד המחסנים כדי להוציא משם חפץ שהיתה צריכה לו. במחסנים שררה אפילה שהיתה הכרחית מבחינה בטיחותית כדי שהאוויר ישאר קריר, מכיון שהאוויר באותם המחסנים היה ספוג בגזים רעילים.
האישה בחוסר זהירותה ויתכן שגם לא היתה מודעת לסכנה הגדולה שבדבר, הביאה עימה נר, והדליקה אותו כדי לחפש לאורו. התוצאה המחרידה לא אחרה לבוא. הגזים התלקחו ופרצה שריפה… אבק השריפה התלקח, ואז החלו התפוצצויות אדירות אשר איימו על העיר כולה, המחסנים נשרפו כליל, החלונות נופצו מהדף הפיצוצים, וכמובן הנורא מכל קרה, אותה אישה מסכנה נשרפה למוות.
הן למותר לתאר את גודל האסון של משפחתה, ואת החרדה שאחזה את כל תושבי העיר. הבעל נתקף במוסר כליות על פליטת הפה שלו, שפלט כלפי אשתו בעידנא דריתחא שלא מדעתו, וכך איבד את אשתו, וכילה את כל ממונו.
לאחר האסון הנורא כל בני העיר באו לפתחו לנחמו, אולם הוא לא רצה לקבל שום ניחומים, רק האשים את עצמו שהוא אשר גרם לאותו האסון – "למה לי חיים, טוב מותי מחיי" כך היה זועק.
והנה כאשר קם מן השבעה נכנס לאדמו"ר רבי דוד משה מצ'ורטקוב. הוא בכה והתחנן שהרבי הקדוש יתקן לו דרך תשובה לחטאו הגדול והנורא.
הצדיק שהאסון נגע לליבו ניחמו במילים רכות וחמות. ולבסוף אמר: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אין תשובה ותיקון יותר יעיל לחטא כזה מאשר השתיקה!". בדבריו אלו התכוון האדמו"ר כי להבא יהיה זהיר בלשונו, ואל יוציא דברים מפיו ללא מחשבה. אולם אותו החסיד קיבל את דברי הצדיק כפשוטם, ובלי שום התחכמות קיבל על עצמו לשתוק. ומאז ועד סוף ימיו לא הוציא דבר חולין מפיו!
בעזרת בניו וקרוביו הוא חיסל את עסקיו. את התמורה חילק ליורשיו, וחומש פיזר לצדקה. ומאז פרש מכל הוויות העולם הזה, והסתופף לו עשרות שנים בבית המדרש של האדמו"ר מצ'ורטקוב, וישב ועסק אך ורק בתורה ותפילה. כולם הגו בו כבוד, אך הוא, הוא היה בז לכל גינוני הכבוד שנאמרו עליו. זהו סיפורו הנורא של השותק מצ'ורטקוב!…
