מסופר על הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל ראש ישיבת 'תורה ודעת' שטס פעם במטוס מאמריקה לארץ ישראל. בשל הצפיפות במטוס לצידו ישב מזכיר ההסתדרות דאז, ח"כ ירוחם משל.
ראש הישיבה היה כבר מבוגר מאוד ובהיותו עוסק בתורה ניגש אליו נכדו שהתלווה אליו לנסיעה, ומפעם לפעם התעניין "האם סבא צריך משהו? האם המושב נח לו? ובמה יוכל לעזור?", היה ניכר לעין כל כי הנכד דואג לסבו מכל הלב.
מר משל שהיה עסוק בענייניו ראה זאת. לאחר שהדבר חזר על עצמו כמה פעמים, מר משל לא יכל להתאפק ושאל את היושב לצידו "כבוד הרב, מי הבחור שמתעניין בשלומך?", "נכדי", השיב הרב קמינצקי. מר משל נאנח ושאל: "התוכל הסביר לי מדוע אין אני זוכה ליחס כזה מנכדיי? הם יודעים רק לבקש ממני בקשות! מהו ההבדל בין הנכדים שלי לנכדים לך?!".
"בשמחה אסביר לך את ההבדל", אמר הרב קמינצקי. "התורה הקדושה מלמדת אותנו על השתלשלות הדורות והעברת המסורת לדורות הבאים, במעמד הר סיני קיבלנו את התורה, ומאז היא עוברת מדור לדור מאב לבן מרב לתלמיד, מי שיותר קרוב למעמד הר סיני הוא חשוב יותר ומשובח יותר, כך מתחנך כל ילד יהודי, בעיניו אביו הוא המוסר לידו את התורה ולכן הוא מכבד את הדור הקודם. ובעצם ככל שמתרחקים יותר ממעמד הר סיני ישנה ירידת הדורות".
"לעומת זאת" המשיך הרב, "אתם מחנכים את ילדיכם ונכדיכם שמוצא האדם מן הקוף וככל שהעולם מתקדם הוא נעשה משוכלל יותר, הרי בעיניהם אתה רק עוד חוליה המקשרת בינם לבין הקוף, אתה קרוב יותר לעבר ולקוף ואילו הם לעתיד ולאדם… ומדוע שינהגו בך כבוד?!".
