ציפת לישועה?!
אמרו חז"ל (שבת לא.) שלעתיד לבוא ישאל האדם מספר שאלות שעליהן יצטרך להשיב לתשובות: 'אמר רבא, בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר. ואפילו הכי, אי יראת ה' היא אוצר, אין, אי לא, לא'. (אם יש לאדם יראת שמים זו המידה החשובה מכולן, ובזכותה יזכה בדין).
ומהי הציפייה לישועה? מסביר רש"י הקדוש (ד"ה ציפית לישועה), שמצפה שיתקיימו דברי הנביאים. שישובו ישראל בתשובה לפני ה', ויעלו לארץ ישראל, ויבנה בית המקדש ותחזור עבודת הקורבנות, כהנים לעבודתם, לויים לדוכנם, וישראל למעמדם.
מסופר כי פעם אחת כשפסע הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א רבה של שכונת 'רמת אלחנן' ברחובות עירו בני ברק – עיר התורה והחסידות. הרהר בדברי הגמרא אותה סגר לפני כמה דקות בצאתו מבית המדרש בדרכו לביתו. לפתע, חש כמו מתוך חלום, מפלחות את אוזניו זעקות שבר של ילד קטן, רך בשנים הבוכה ומיילל ברשות הרבים. האט הרב את פסיעותיו, עצר את הליכתו והביט בילד המיוסר שדמעות גדולות ממלאות את עיניו הרכות.
הילד משווע לעזרה, חושב הרב לעצמו, וניגש לדמות הבוכייה, התכופף והנמיך עצמו, עין מול עין, מניח יד רכה על כתף ומנחם אותו. "מה לך ילד כי תבכה ותיילל? ספר לי בני ואעזור לך!". אך הילד משתנק בבכיו מנסה לומר משהו אך פשוט אינו יכול. דמעותיו חזקות ממנו. מנסה הוא לפתוח פיו ולומר דבר, אך הניסיון כושל. ניסה רבי יצחק להפציר בו וללטף את ידו אולי יגרום הדבר וירגע ולו במעט ויספר את אשר על לבו.
לבסוף הוא הצליח ולאחר שנרגע הילד פתח את פיו ואמר: "אבי ביקש ממני שאמתין לו בדיוק כאן… הוא הבטיח שיבוא לקחת אותי, אבל הוא לא בא". כך אומר הילד, ובכיו מתחדש וגובר. וכשרבי יצחק מנסה שוב לנחמו ולעודדו, ואז חוזר הילד שוב ושוב על טענתו: "אבל אבא הבטיח! אבל אבא הבטיח!".
דמעות חדשות מחליפות את הישנות. הפעם בעיניו של הרב זלברשטיין. לא על הילד ולא על אביו שכבר הספיק בינתיים להגיע ולקחתו לביתם אלא על עצמו. על עיניו היבשות תדיר ללא צל של דמעה, למרות שגם לו אבא שבשמים הבטיח שיבוא ויבנה את ביתו הקדוש, אך הוא עדיין לא בא כבר זמן רב של שנים.
נעמד רבי יצחק בצידי רשות הרבים ובכות דעות רותחות של כאב פנימי, ובעיקר על כך שילד קטן הוכיח לו שהוא לא מקיים באמת את השאלה המייסרת המהדהדת בעולמנו: "בני היקר, ציפית לישועה?!". חשב רבי יצחק לעצמו, אם הייתי מצפה, לו הייתי בוכה ומיילל כמו אותו ילד קטן, אבא בודאי היה מגיע וגואל אותנו כי הרי אבא הבטיח.
