נצטווינו בפרשתנו "להחזיק" ידי אחינו בשעת דוחקו טרם ימעד ויפול ויחלשו רגליו, וירפו ידיו מהושיע מצרת נפשו. שכך נכתב בה: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָךְ וְהֶחֱזַקְתָ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָב וָחַי עִמָךְ" (כה, לה).
ומסביר רש"י הקדוש: "אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד, למה הדבר דומה? למשאוי שעל גבי החמור, שכל זמן שהוא מונח על גבי החמור, אחד תופס בו ומעמידו, אבל אם כבר נפל לארץ חמישה אין יכולים להעמידו".
סיפורנו התרחש לפני כשבעים שנה בערך, בעיר בני ברק הקים הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל את ישיבת פוניבז'. הרב כהנמן כיהן כרב העיר וגם כראש הישיבה בעיר פוניבז' שבליטא שלפני השואה. הוא הגיע לארץ כאוד מוצל מאש, וזכה להקים על אחת הגבעות בבני ברק ישיבה לתפארת, שמונה כיום כמה מאות תלמידים כן ירבו.
הן כדי לקיים כלכלית ישיבה כל כך גדולה, נטל על עצמו הרב כהנמן את העול הכספי, ומפעם לפעם היה נוסע מעיר לעיר ברחבי הארץ כדי לאסוף כסף ותרומות עבור הישיבה. הרב כהנמן היה מגיע גם למקומות נידחים בהם היו יהודים, למרות שידע שלא יוכל לאסוף שם כסף רב.
היה חשוב לו לספר בכל מקום שהקב"ה לא שוכח את עם ישראל, ודואג שהתורה תמשיך בעמו הנבחר, גם אחרי שעולם התורה באירופה נחרב בשואה. פעם הזדמן הרב כהנמן לגבעת אולגה הסמוכה לעיר חדרה. הוא הלך לביתו של איכר מקומי שהיה בן עירו בעיר פוניבז' שבליטא.
יהודי זה עבר את מאורעות השואה, איבד את כל משפחתו ונשאר ערירי. כאשר הרב סיפר לו שישיבת פוניבז' מוקמת מחדש בארץ ישראל, הוא כל כך התרגש ופרץ בבכי דקות ממושכות. וכאשר נרגע האיש מבכיו, ביקש ממנו הרב כהנמן תרומה להקמת הישיבה. האיכר שוב פרץ בבכי ואמר שהוא 'קשה יום' שבקושי מצליח לפרנס את עצמו, ובנוסף לכל הקשיים הללו, הסוס שלו שמשמש אותו בעבודתו נפל אתמול ומת. אבל אף על פי כן האיכר השתוקק לסייע במצוה הגדולה הזו, ולאחר חיפושים ארוכים בין כיסיו הדלים, מצא מטבע קטנה ומסרה לרב כהנמן.
סיפורו של האיכר נגע לליבו של הרב כהנמן והוא לא שכח אותו. ולאחר שחזר לבני ברק, שלח מיד מכתב לרבה של פרדס חנה הגאון רבי יהושע זליג דיסקין זצ"ל, וצירף אליו סכום כסף של חמש לירות. במכתב נכתב, שהוא מבקש ממנו שידאג להעביר בהקדם את הכסף לאיכר מגבעת אולגה. הרב של פרדס חנה פנה לשוחט של גבעת אולגה הרב ליפשיץ שמו, וביקש ממנו להעביר את הכסף לאיכר. השוחט חיפש את האיכר ומצאו. הוא נתן לו את הכסף, אך שמר למזכרת את הפתק של הרב כהנמן, בו הוא מבקש להעביר חמש לירות לאיכר מגבעת אולגה כסיוע לקניית סוס חדש.
כל אותם השנים, שמר השוחט על הפתק אשר נכתב בידיו הקדושות של הרב כהנמן. והסיפור התפרסם כאשר נכדו של הרב של פרדס חנה הרב דיסקין זצ"ל פגש יום אחד איש זקן, ובמהלך שיחתם שאלהו הזקן האם הוא מכיר את הרב של פרדס חנה, ולהפתעתו השיב שהוא הנכד של אותו הרב ואז הוציא הזקן את הפתק הישן בכתב ידו של הרב כהנמן, ואמר: "אני הייתי השוחט של גבעת אולגה, ואכן זכיתי להיות שליח מצוה של הרב כהנמן להעביר את הכסף לאיכר העני כדי שיוכל לקנות סוס חדש… ואת הפתק הזה שמרתי שנים רבות למזכרת, כדי לספר לדורות הבאים עד כמה אהב ודאג הרב כהנמן לכל יהודי…".
זוהי המצוה. לעזור ולסייע כפי היכולת לאדם שחי בעניות, וכבר הבטיח הקב"ה אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך.
