אחד מרבותינו הראשונים הוא רבי ידעיה הפניני זצ"ל, בן דורו של הרשב"א, אשר אמר את אחד המשפטים המדהימים ביותר בחשיבות מילה טובה המעודדת את הזולת וכך אמר: "הלב, תחייהו המילה הטובה – כאשר יחיה המטר את האדמה… מילה טובה ודבר חידוד – מחיים הלב כזריקת עידוד… וכמו תלמי האדמה למטר יצמאו – כן תלמי הלב מילה טובה יגמעו".
בהקשר לזה סיפר הרה"ג רבי שלמה לוינשטיין שליט"א בספרו 'ומתוק האור' על ספירת העומר (עמ' מג), סיפור מיוחד על הרה"ג רבי אהרון טויסיג שליט"א: "יום אחד הקיש בדלת ביתי אחד השכנים וביקש ממני טובה… הוא עורך לבתו סעודת 'שבע ברכות' אחרון, וביקש ממני אם אוכל לבוא ולדרוש בפניהם. מיד התעניינתי איך קוראים למחותנים, אך לא הכרתי אותם. ומאחר ואיני אוהב להגיע ל'שבע ברכות' ולהפוך צד אחד למיוחדים כל כך ולהתעלם מהצד השני, לאלתר התקשרתי לאחותי מירושלים, היא הכירה אותם, וסיפקה לי כמה פרטים טובים.
למחרת באתי ודרשתי. כשסיימתי אמרתי: "איזה שידוך מצוין! ענבי הגפן בענבי הגפן". כאן יש שכן מיוחד שאני מכיר אותו, וכאן יש משפחה מיוחסת, ופרטתי את מעלותיהם. כשסיימתי אמרו לי כולם: "ישר כח!", רק מעבר לגבי שמעתי לחישה ארסית: "ואוי איזה הגזמות". הצצתי מזווית עיני אל הדובר, שכן פלוני. החלטתי לשתוק ולא להגיב. כעבור כמה ימים שוב דפק השכן על דלת ביתי. הפעם הוא הגיע מלווה באשתו, ושניהם הניחו לפני מעטפה: "הרב, זה בשבילך… באנו לומר תודה רבה". כמובן שהתנגדתי מיד: "באתי לשמח חתן וכלה, על זה לא משלמים". אך השכן אמר: "קודם כל תשמע את הסיפור, זה מגיע לך עד הפרוטה האחרונה".
וכאן פתח וסיפר: "כשישבנו עם המחותנים על סגירת השידוך הן סיכמנו על סכום מסויים שכל צד התחייב לתת לזוג. כשהתקרבנו לחתונה ראינו שההוצאות יותר גדולות מן המצופה, צלצלנו למחותנים כדי להסביר להם את המצב שלנו, אבל הם אמרו שיוסיפו עוד עשרת אלפים דולר. נרגענו מעט והמשכנו להוציא הוצאות, והנה כאשר ביקשנו מהם את עשרת אלפים הדולר שהבטיחו. להפתעתנו הם אמרו: "מה פתאום להוסיף? נתנו כבר את מה שהתחייבנו!". ניסנו להזכיר להם שהם התחייבו בעל פה, אבל הם טענו בתוקף שהם לא אמרו כלום ואינם מתכוונים להוסיף.
בבת אחת נעכרה האווירה. אלו לא היו רק עשרת אלפים דולר, אלא – הבני אדם שאיתם אנחנו יושבים לשולחן. רצינו לבטל את השידוך. והלכנו לשאול את הרב שלנו, והוא הורה לנו שלא מבטלים שידוך טוב בשביל עשרת אלפים דולר. כך נגשנו לחתונה עם תחושה לא נעימה. האמן לי הרב, באותה חתונה רקדתי עם הרגלים, אבל הלב לא היה שם. לא יכולתי לשמוח. כאב לי, עם מי אני מחתן את הבת שלי? עם גנבים ושקרנים? איך אני יכול לשמוח בחתונה כזאת?! בסוף נגמרה החתונה. מיד אמרתי לאשתי: "אנו הולכים הביתה ולא מחליפים איתם מילה!".
ב'שבע ברכות' בכל יום אנחנו נפגשים. אני יושב מצד זה של החתן, הוא יושב בצד השני, ומיד כשהאירוע נגמר הולכים הביתה בלי להחליף מילה. וכשהגיע ה'שבע ברכות' האחרון חשבתי: די, לא שמחנו בכלל! לכן באתי לכאן לבקש ממך שתבוא לומר כמה מילים, ובאמת, עשית לנו את הערב. לאחר שסיימנו לברך ברכת המזון, רמזתי לאשתי בעיני, שמיד אחרי ה'שבע ברכות', אנחנו קמים ועוזבים.
אלא שכשאני עומד בפתח ומתכוון לצאת, המחותן שלנו עומד שם ואומר לי: "אני רוצה לדבר איתך". בלית ברירה התיישבתי מולו בחדר צדדי. ואז הוא פתח ואמר: "אני רוצה לבקש את סליחתך. טעינו, שכחנו שהתחייבנו. אני מצטער ומבטיח לך שאתן את כל הסכום". "מה קרה פתאום? היה לך גלוי אליהו?" שאלתי, "לא קרה כלום", הוא ענה והוסיף: "פשוט ישבתי כאן ושמעתי את הדיבורים הטובים שהרב טויסיג אמר עליכם, והבנתי שאתם בודאי דוברי אמת ואנחנו טעינו. ואם תאמר מניין אני יודע שהרב טויסיג לא הגזים? אני יודע שלא משום שהוא דיבר גם עלינו. כל מה שהוא אמר היה סולת נקיה. הוא לא הגזים בכלל, ואם עלינו הוא דיבר רק אמת, אין ספק שגם עליכם הוא דיבר אמת, אתם צודקים ואנחנו נשלם.
"אתה מבין מה עשית לנו, כבוד הרב?" מסיים השכן, "לא את ה'שבע ברכות' הצלת לנו, אלא את חיי הנישואין של הבת! כאן המעשר שהבאנו מהסכום שהם הביאו". לאחר כמה חודשים בא אלי השכן השני, זה שפלט שהגזמתי בשבח השכן הראשון, וביקש שאבוא לדרוש ב'שבע ברכות' של בתו, הלכתי ודיברתי. ואחרי כמה ימים הוא הגיע להודות לי.
ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו "אם לא הגזמתי", והוא השיב "לא הכל היה בסדר". הוא הבין ששמעתי את שאמר אז. אמרתי לו ידעתי שיש שם בעיות בין המחותנים, ובכוונה אמרתי את השבחים הללו, ולך הפריע שהגזמתי! כשהגזמתי עליך זה לא הפריע לך… למה אכפת לך שאומרים מילה טובה על השני? שאלתי, והוא הבין את המסר.
יש להתרגל לומר מילה טובה לאישה על האוכל, לילדים על העזרה בבית, לחבר בבית הכנסת, ולשכן הנחמד… רק כך נוסיף באהבת חינם ונזכה לקרב את הגאולה השלימה.
