מסופר על הגאון רבי משה אהרון שטרן זצ"ל, המשגיח בישיבת קמניץ, כאשר היה ילד קטן בן שמונה שנים חלה במחלה קשה. אביו הביא את טובי הרופאים, פנה לרבנים שיברכו את בנו האהוב, אמר עליו תהילים בכוונה ואף הוריד דמעות לרוב, ולבסוף אמר לבנו: "ראה בני, הכל טורחים לרפואתך, כולם, מלבדך…".
שאל הילד את אביו: "ומה עלי לעשות?", ואביו ענהו: "תקבל על עצמך איזו הנהגה טובה, כשתקום מחולייך!". הסכים הילד לאלתר, ושאל: "מה, למשל?", והאב הציע: "תקבל על עצמך, כשתחלים בעזרת ה' תשתדל להתפלל תמיד במניין", הבטיח הילד, וברוך ה' נרפא.
קיים הוא את הבטחתו, וגדל בתורה וביראה עד שנתמנה למשגיח בישיבה. גדלה הישיבה, והמקום הפך צר מהכיל. תכננו לבנות בניין, והמשגיח התבקש לשאת בעול לעזוב את ביתו ולצאת להתרים בארצות הברית. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס?…".
אמרו לו: "רבינו, כאן משרד נסיעות, ולא ארגון תפילות… לרוב יש, אך לא נוכל להבטיח. אם מזג האויר אינו יציב, חייבים הנוסעים להישאר במקומם. ולפעמים, בפועל, אין מניין…". אם כך, לא יוכל לנסוע. הציעו ואמרו: "נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם, עם שחר".
חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק למניין ולחזור. בחר בדרך זו. המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו כשעתיים. נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטראדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו… לפתע עצרה מכונית. הנהג שאל: "לאן הרב צריך?", "אני מחפש מניין לתפילת שחרית" השיב.
"יעלה הרב", הזמין הנהג. התברר שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר ובכל בוקר נוסע אליה, להתפלל ולעבודתו. בתוך כמה דקות נמצאו בפאתי העיר, עצרו באיזו סמטה, הנהג יצא והנחה אותו לאיזו דירת קרקע. פתח בפניו את הדלת והוא מצא את עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין… התפלל במניין, ובסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו חזרה לשדה התעופה… כשהיה המשגיח מקמניץ מספר סיפור זה היו עיניו בורקות. אמר: "הביטו וראו, שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית הכנסת להתפלל במניין. התשיעי אמור היה לבוא מהישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. ומאיפה יבוא העשירי? הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארה"ב! כי "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו" (ספר מעיין השבוע).
