כולם מכירים את מרן הגאון הצדיק רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל בעל שו"ת 'שבט הלוי' שהיה גאון עצום בתורה, וצדיק שברכותיו פעלו ישועות רבות, הסיפור שלפנינו פחות מוכר על גדלותו של הרב ורעייתו הרבנית ע"ה, מחזק במיוחד.
סיפורנו מתחיל אי שם בשנת התרצ"ט, לפני שבעים ושמונה שנה (1929 למניינם). אוניית מעפילים ישנה הוברחה מהעיר 'וינה', בירת אוסטריה כשהיא נושאת על סיפונה מאה וחמישים יהודים שבורים ורצוצים, שהצליחו להִמלט מציפורניהם האיומות של הנאצים ימ"ש אשר כילו את זממם בכל מקום בו שהו יהודים.
רק מאה וחמישים יהודים זכו לעלות על האוניה, אשר עשתה את דרכה הישר לארץ ישראל. בין הנוסעים באוניה הישנה היה גם אברך צעיר, ומי שלימים נהיה לאחר מגדולי הדור, מרן הגה"צ רבינו שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל שו"ת 'שבט הלוי' ורעייתו הצדקנית. הם הצליחו לברוח אל האוניה בכאב רב מאחר ונאלצו להשאיר את בנם הקטן ב'וינה', בתקוה שינצל מהצורר הנאצי האכזר.
האוניה הישנה הפליגה בין גלי הים הגועשים. כל אותם מאה וחמישים הנוסעים היהודים נאלצו להשאיר שם את יקיריהם, מי בחיים ומי שאינו בחיים… ולאחר שבועות של הפלגה מטלטלת, היה זה בשעת לילה מאוחרת, נעצרה לפתע האוניה במרחק של כתשעה קילומטרים מחופי העיר נתניה. ובכן מיד נשמע קולו של 'רב החובל' שהודיע במערכת הכריזה: "נוסעים יקרים, אני מצטער להודיע לכם, אך מלאי הדלק של האוניה אזל ולגמרי, והספינה אינה יכולה לנוע יותר".
הנוסעים ההמומים לא ידעו את נפשם מרוב צער, קולות צעקות ובכי נשמעו מכל עבר. "ולכן" המשיך 'רב החובל': "מי שיודע לשחות – שיציל את חייו בשחיה אל החוף, ומי שאינו יודע לשחות – אין לי כל עצה בעבורו". קולות פחד נשמעו בקרב רוב הנוסעים שלא ידעו לשחות כלל, וגם אלו שידעו לשחות, יתקשו להסתיר את חששותיהם מהמערבולות והגלים הגבוהים שפקדו את הים הגועש.
כל הניסיונות לבקשת עזרה מהשלטונות הבריטיים ששלטו באותם הימים בארץ ישראל, לא נענו. רב החובל עדכן את הנוסעים במצב והציע רעיון משלו: "כל מי שיודע לשחות היטב, ויצליח לשרוד את נחשולי הים – חייו ינצלו. ברם, מי שיכנע למערבולות – גופו יהיה שלל עבור שוכני הים".
היו אלו רגעים נוראיים. רק ששה עשר נוסעים מכל מאה וחמישים ידעו לשחות, כששנים מתוכם הם הרב וואזנר ורעייתו. אותם ארבעה עשר הנוסעים שכן ידעו לשחות, אזרו אומץ וקפצו בשעת לילה מאוחרת ובחשיכה אל גלי הים האימתנים ופתחו במסע ימי אל חוף מבטחים. רק הרב וואזנר התמהמה. הוא קרא לרעייתו ואמר לה: "נכון שחובה עלינו להציל את חיינו ולשחות אל החוף, אך הכיצד נוכל לשחות יחדיו עם שאר הנוסעים? ובכך לעבור על גדרי הצניעות והקדושה!".
הרב וואזנר הציע כי הם ישחו לבדם לרוחב הים, ורק לאחר שיתרחקו די הצורך משאר הנוסעים ישנו כיוון וישחו לכיוון החוף". אין כל ספק שזו הייתה החלטה גורלית שעמה סכנה גדולה. הים החשוך היה גועש ורועש. והרב וואזנר היה מוכן להסתכן ולהאריך את השחיה, ובלבד שלא לפרוץ את גדרי הצניעות, עליהם שמר כל ימי חייו. רעייתו שראתה את נחישותו וטוהר נפשו, התפעלה ממנו מאוד שאף ברגעים אלו של חיים ומוות, הן הדבר החשוב ביותר לפניו, הוא שמירת צניעותה מעיני אותם הנוסעים העסוקים בהצלת חייהם.
כך בעוד שכל ארבעה עשר הנוסעים החלו בשחיה לכיוון החוף, קפצו הרב וואזנר ורעייתו למים ופתחו בשחיה לרוחבו של הים, ורק כאשר התרחקו מהם, שינו את כיוון השחיה לעבר החוף המרוחק ושחו לעברו באותם כוחות שנותרו להם. לימים סיפר מרן הרב וואזנר, כי מערבולות איומות פגשו בהם, ופעמים שהרגיש הוא, כי סופו קרב. אך אז החל לשנן בלבו את הפסוק שבתהילים: "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים". מסע השחיה המפרך ארך כמה שעות, ולמרבה הצער עשרה מתוך הששה עשר לא שרדו, וטבעו במצולות אל מול המערבולות הקשות.
רק ששה שרדו בדרך נס, כששנים מתוכם הם מרן הרב וואזנר ורעייתו הצדקת. וכך הם הגיעו לחוף לאחר כמה שעות שבורים ורצוצים, וכשהם רטובים עד לשד עצמותיהם, בעוד בגדיהם סחוטים וחבולים. בכל פעם שסיפר הרב וואזנר על הצלתו היה אומר: "היתה זו הרגשה קשה מאוד, לאחר שאיבדנו בים את כל רכושנו, ולאחר שעות של שחיה קשה ומפחידה, הגענו לחוף עייפים ורטובים. אך ברגע שהגענו לחוף הרגשנו כי אנו עומדים להתמוטט מאפיסת כוחות ולאבד את הכרתנו, ומיד קפצה ובערה בי אש הצניעות, וחשבתי לעצמי: "כיצד יכול אני לשכב ולנוח שרוע על החוף, לעיני העוברים ושבים, אשר יראו אותי ואת רעייתי לבושים בבגדים סחוטים שאינם עומדים בגדרי הצניעות והקדושה, ובכך לחלל את קדושת וטהרת ביתי?!…".
וכשהם שבורים ורצוצים, ניגשו הרב וואזנר ורעייתו לבית הראשון שראו וביקשו בגד הולם וצנוע ומעט מים, ורק לאחר מכן נחו מהמסע המפרך ממנו ניצלו בנס.
('ולא שבט הלוי בלבד')
