רבינו הגדול, מרן ראש הישיבה הגאון חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', אשר המית עצמו על התורה כל חייו ועמל בה מתוך הכנעה וענווה, אהבה ויראת ה' טהורה.
לנגד עיניו היתה מטרה אחת ויחידה להרביץ תורה ברבים ולהעמיד תלמידים הגונים דוקא מתוך ציבור הספרדי ועדות המזרח. לא היה לו בעולמו מאום מלבד שני הדברים הללו, שכן שעות רבות הקדיש לתלמידיו אותם ראה כבניו ממש, ומרוב אהבתו אליהם גילה באוזנם פעם אחת את חפצו ורצונו לחבר ספרים רבים ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אולם העדיף להעמיד דור של תלמידי חכמים יראים ושלמים ולוותר על רצונותיו האישיים.
רבים מגדולי ישראל הכירו את גדלותו בתורה וכך התבטא פעם המקובל הגה"ק רבי מרדכי שרעבי זיע"א לפני קהל תלמידיו: "ישנו רב בישיבת פורת יוסף, דעו לכם שאין גדול כמוהו בכל העולם, ואפילו עליונים ותחתונים מסכימים עימו, רבי בן ציון אבא שאול".
וכן הגה"ק בנש"ק רבי מאיר אביחצירא ה'בבא מאיר' זיע"א סיפר: "הרבה רבנים וגאונים עברו על מפתן ביתי, אבל כמו חכם בן ציון, לא ראיתי ולא מצאתי".
אדם גדול נמדד דוקא במעשים הקטנים והלא ידועים לכולם. על גאונותו בתורה של חכם בן ציון ניתן לגאות בספריו המופלאים המלאים בפלפולים ומקורות בראשונים ובאחרונים. אולם העידו רבים מתלמידיו שבעיקר לימדם הרב היאך עליהם להתנהג במידות טובות, בחן בחסד ובחמלה כלפי הזולת 'כי זה כל האדם'.
ומסופר כי פעם אחת אחד מתלמידי ישיבת 'פורת יוסף' שמח שמחה גדולה, ופניו זרחו משמחה, הבחור עשה את דרכו אל מקומו בבית המדרש ומצא שטר כסף גדול. כמובן באותם הימים שרר עוני גדולי בארץ וכל פרוטה היתה בעלת ערך רב.
מבחינתו ברור לו שהמציאה שייכת לו משום שזמן קצר קודם לכן למד בישיבה במסכת בבא מציעא את פרק "אלו מציאות" שבו דנה הגמרא בדיני השבת אבֵדה, וידע שאינו חייב להכריז על מציאת השטר, שכן אין בו סימנים מיוחדים שבאמצעותם יוכל המאבד לזהות אותו.
אף שהדין היה ברור לו מתוך יראת שמים אמיתית, ניגש התלמיד אל ראש הישיבה והציג לפניו את שאלתו: "כבוד הרב, מה עלי לעשות? מצא י סכום כסף בבית המדרש האם עלי להכריז שמצאתי אבֵדה או שמא אני יכול לקחת את השטר לעצמי?".
אכן כפי שחשב התלמיד פסק חכם בן ציון: "אין עליך כל חובה להכריז על המציאה, היא שייכת לך! מן השמים זיכו אותך!". הודה התלמיד לראש הישיבה ומיד פנה לדרכו שמח וטוב לב, אך הוא לא הספיק להגיע אל דלת בית המדרש, ומאחור נשמע קולו של חכם בן ציון שקרא לו. להפתעתו הרבה שלף הרב מכיסו שטר כסף ואמר: "ודאי חברך מאבד השטר מצטער מכך מאוד, מאידך הדין עמך, קח לך את השטר הזה במתנה גמורה, והכרז על המציאה שמצאת".
כעבור כמה שעות הגיע המאבד והודיע למצוא שאיבד את השטר תוך שהוא נוקב בסכום המדוייק, התלמיד עשה כמצוות רבו ונתן לו את שטר ושימח אותו בכך, בחכמתו של חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל שני התלמידים שמחו שמחה גדולה.
