המנהל צעק עלי "אתה הגנב!" ואני לא מסוגל לסלוח!
סיפר המגיד מישרים הרה"ג רבי ברוך רוזנבלום שליט"א: יהודי נשוא פנים ניגש אלי לפני שנים אחדות לאחר שיעור שמסרתי, וביקש לדבר איתי כמה דקות ביחידות. יצאנו אל מאחורי הבנין, והוא סיפר את קורות חייו: "עליתי ארצה כבחור, יחד עם הורי ובני המשפחה. חבלי הקליטה שלנו לא היו מן הקלים – בקושי היה אוכל בבית. היו ימים שבהם הלכנו לישון בלי ארוחת ערב, וגם בבוקר לא תמיד היה בבית משהו לקחת לארוחת בוקר. בכל זאת לא התלוננתי.
השנים חלפו, כשהגעתי לגיל בר מצוה לא קנו לי לא חליפה ולא כובע. לאף אחד לא היה כסף לזה. קיבלתי כובע וחליפה בירושה מדוד שהלך לעולמו. שום דבר לא התאים למידות שלי, אבל ידעתי להודות על שיש לי לכל הפחות מה ללבוש.
הימים היפים שלי התחילו בישיבה – כשבכל ארוחה קיבלתי פרוסת לחם. ישבתי ולא האמנתי – אני כאן בארץ ישראל, יכול ללמוד תורה ולאכול לחם!". יום אחד בחזרתי הביתה, הבחנתי במודעה שנתלתה בבית הכנסת, ובה הצעה לעבודה בימי 'בין הזמנים'.
היות והפרוטה לא היתה מצויה בכיסי, ותמיד חלמתי שיום אחד אוכל לקנות לעצמי חליפה וכובע, חולצה, עניבה ואולי גם נעלים חדשות, קרץ לי הענין ביותר. החלטתי להקדיש את בין הזמנים לעבודה באותו מפעל דתי. בפרוטות שאקבל,
קיוויתי להלביש את עצמי, ואת מה שיישאר לי תכננתי לתת לאבא, כדי שיהיה לו במה לקנות את צרכי חג הסוכות.
ובאמת, הגעתי למפעל, ובקשתי להתקבל לעבודה. הודיעו לי שעובדים כאן משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהרים, והסבירו לי מה עלי לעשות. הסכמתי לכל דרישה והתחלתי את העבודה. כך חלפו עלי השבוע הראשון, השני והשלישי.
באמצע השבוע השלישי אירע הדבר. אותו יום התחיל כיום עבודה רגיל ושגרתי. לקראת השעה 2:00 בצהריים קרא המנהל לכל עובדי המפעל, כשלושים במספר, להיכנס לחדר האוכל. התיישבנו סביב השולחן, ותהינו לשם מה הוא קרא לנו.
בעל הבית נכנס אחרון, על פניו ניכר כעס נורא. הוא נעל את דלת החדר ואמר: "רבותי בחדר העבודה שלי היה מונח טייפ קטן שהשמיע שירים, כמובן באותם ימים היה טייפ קטן יקר המציאות". "את הטייפ הזה" – הגביה המנהל את קולו והוסיף: "הבאתי במיוחד מחו"ל. והנה היום יצאתי מהמפעל לשעה קלה, וכשאני חוזר חזרה, אני מגלה שהטייפ נעלם ואיננו… אני דורש ממי שלקח את הטייפ להחזיר אותו כעת!".
דבריו היו ברורים: "תוכלו לחסוך מעצמכם בושות רבות, אני לא אאלץ לעבור תיק אחר תיק ולגלות את הגנב, ולא נצטרך לערב בעניין את המשטרה". השתררה שתיקה מביכה. ישבנו שם, כל שלושים העובדים, כססנו אצבעות, הבטנו זה בזה אבל אף אחד לא קם ולא הודה. המנהל המתין לנו כמה דקות, ואז אמר: "אינכם
מודים, ואני הולך כעת למלתחה כדי לבדוק את כל התיקים שלכם. אוי לו למי שהטייפ יימצא אצלו!".
המנהל יצא, בדק תיק אחר תיק – ולא מצא דבר. הוא חזר לחדר וכולנו עמדנו דרוכים לראות מה יעשה כעת. הוא לא היה נראה נבוך בכלל. "אין בעיה" – הצהיר המנהל: "אני מבין בחכמת הפרצוף. אסקור אתכם כעת אחד אחד, ואגלה מיד מיהו הגנב". בלי להמתין, הוא החל לסקור את הראשון מקצה קדקודו ועד כף רגלו, ואחר כך את השני. עבר אדם ועוד אדם, ואז הגיע התור שלי. הוא הביט הישר לתוך עיני, ופתאום אמר: "אתה הגנב! תחזיר את הטייפ!".
באותו רגע קפא הדם בעורקי. שלושים זוגות עיניים נתקעו בי כאילו היו מחטים. כולם בחנו אותי ובדקו מה אני עושה. אמרתי בליבי: "ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שהיו לילות שלא היה לי מה לאכול, אבל גם אז מעולם לא שלחתי ידי ולא לקחתי פרוסת לחם שלא היתה שייכת לי!", ובקול אמרתי: "שאני אגע בטייפ לא שלי?! אני בכלל איני יודע מה זה טייפ!".
אבל שום דבר לא הועיל לי. המנהל אמר: "אתה הגנב. זה ברור. מחר תקבל את המשכורת שמגיעה לך, ואחרי שנקזז ממנה את עלות הטייפ, תלך הביתה". למחרת באתי. הייתי אמור לקבל עשרים לירות. המנהל קיזז שמונה עשרה לירות שזהו מחיר עלות הטייפ ונתן לי שתי לירות ושלח אותי הביתה. הלכתי, וכל הדרך ראיתי רק שלושים זוגות עיניים שתלויות בי.
"ומאז…" המשיך האיש "כל לילה כשהייתי נכנס לישון, הייתי אומר: 'הריני מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדי, לכל מי שהכעיס והקניט אותי, חוץ מאדם זה!'. גם בערב יום כיפור, בתפילה זכה, אמרתי: 'אני מוחל וסולח לכולם – חוץ מלאדם זה!'.
חלפו מאז כבר חמישים שנה" – סיים האדם מולי – "לאישלא סיפרתי את הסיפור הזה".
"ומה קרה כעת?" – שאלתיו. "השבוע צעדתי ברחוב ופתאום ראיתי מול עיני מודעה המכריזה כי אותו מנהל הלך לעולמו. עמדתי ליד המודעה ודיברתי אל עצמי: 'לא הגיע הזמן לסלוח? אם הקב"ה מוחל וסולח, למה אתה לא מסוגל. למה אתה כל כך אכזרי?'. המשכתי ואמרתי: 'ריבונו של עולם, אני מבקש ממך, שהוא
לא ייענש בגללי, אני מוחל וסולח על כל מה שעשה לי…'. אבל תוך כדי כך שמעתי את קולו אומר לי: 'אתה גנב!', ולא הייתי מסוגל לסלוח.
למחרת בבוקר ניגשתי אל רב בית הכנסת שבו אני מתפלל, סיפרתי לו את כל הסיפור ושאלתי אותו מה עלי לעשות. אמר לי הרב: 'יש כאן בבית הכנסת כולל אברכים, תחלק ביניהם ששה סדרי משנה שילמדו לעילוי נשמתו, ותשלם לכל אחד מאתים שקל על כך. כשתממן מכיסך אלפיים שקל לעילוי נשמתו, ודאי תמחל לו'. עשיתי כך. חיכיתי עד שיגיעו האברכים, נתתי לכל אחד מאתיים שקל, וביקשתי מהם ללמוד את כל ששה סדרי משנה".
האדם שמולי השתתק. התפעלתי ממנו. לחצתי את ידו ואמרתי לו: "אשריך! עליך נאמר: 'כל המעביר על מידותיו מאריכים לו ימים ושנותיו!', 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים!', תבורך מפי עליון!, הקב"ה יזכור לך את מחילתך לטובה, ויעמוד לך הדבר לזכות!".
תוך כדי כך הוא לופת את ידי בחוזקה ואומר לי: "אני רוצה לומר לך. נתתי אלפיים שקל לעילוי נשמתו – אבל אני לא סולח לו!", ופרץ בבכי. הוא עמד כך, אדם מבוגר ממני לפחות בשלושים שנה, כיסה את עיניו בשתי ידיו ובכה כמו תינוק. פתאום לא היה יכול לעמוד יותר מולי, הסתובב והלך. עקבתי אחריו בהליכתו, כל גופו רעד ורטט מבכי…
נשארתי על עומדי וניסיתי להבין: ריבונו של עולם, למה שלחת לי את האדם הזה בדיוק כעת?. זו הפעם הראשונה שאני רואה אדם נושא על שכמו פצע מדמם במשך עשרות שנים, ואינו יכול להוציא מפיו את המילים: 'אני סולח!'. החוויה הזו יכולה להמחיש עד כמה התשובה והסליחה אינן דברים פשוטים. השיעור שמסרתי אז עסק בדברי רבינו יונה: 'מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם, ולנוס מפח פשעיהם' – רבינו יונה אומר שהתשובה היא מן הטובות שה' היטיב עם ברואיו… רבי נסים גאון כותב: "ולא יוודע עוז רחמיך אלא בהעבירך חטאות יראיך".
אין לנו מושג בחסד הנפלא הזה שנקרא תשובה! אין לנו מושג כמה רחמי שמים יש בענין של תשובה! רק אבא יכול לסלוח לבנים שלו ולקבל אותם בתשובה! רק אבא נוהג כך עם בניו! נבין איזו מתנה נפלאה קיבלנו.
(מתוך ספר 'דורש טוב')
המנהל צעק עלי "אתה הגנב!" ואני לא מסוגל לסלוח! – עוד סיפורים
