על הפסוק הנאמר בפרשת 'שלח לך': "מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" (טו, כ). דרש באופן נפלא הגאון הקדוש רבי משה סופר זיע"א ה'חתם סופר', כי חינוך הילדים מתחילים עוד בהיותם מוטלים בעריסה, כשעדיין יונקים הם חלב אם, בעריסותיכם תדאגו לחנכם כיהודים כשרים, העוסקים בתורה ומקפידים לשמור על מצוה קלה כבחמורה, כדיש יכנסו הדברים ללשד עצמותיו, ואין לדחות זאת לגיל מאוחר יותר כי אז תכבד העבודה על הילדים, והדבר יבוא לידי ביטוי בעת זיקנותם.
ומיד לאחר כן נאמר: "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" (טו, כא). חל"ה – ראשי תיבות חנכהו לדרך התורה.
החכם באדם שלמה המלך כתב בספרו משלי (כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". ופירש רש"י הקדוש: "לפי מה שתלמד את הנער ותחנכהו בדברים אם לטוב אם לרע, גם כי יזקין לא יסור ממנה".
בשבח התנא הקדוש רבי יהושע בן חנניה אמר רבו רבן יוחנן בן זכאי עת מנה שבחן של תלמידיו: "רבי יהושע אשרי יולדתו". ומובא בירושלמי (יבמות פרק א, הלכה ו) "מעשה שנכנסו זקני ישראל אצל רבי דוסא בן הרכינס לשאולו אודות צרת הבת האם מותר ליבמה. אמר רבי דוסא שהיה סגי נאור, ה' האיר את עיני שאוכל לראות את חכמי ישראל שבאו אלי, ראה את רבי יהושע וקרא עליו המקרא: "אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה? גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם" (ישעיהו כח, ט). זכור אני, שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אוזניו בדברי תורה.
ועלינו להבין, אמת זוהי זכות גדולה שהביאתו אמו לבית המדרש שישמע מפיהם של התנאים הקדושים דברי תורה, אולם הייתכן שזכות זו עמדה לו לרבי יהושע שכשר הוא להיות מורה הוראה בישראל?
אלא שמתיישבים הדברים על פי דברי הר"ן בדרשותיו שביאר זאת. על האדם לדעת שכל מעשה, דיבור ומחשבה, הופך להיות חלק בלתי נפרד ממנו, ממש בשר מבשרו. אינו יכול לומר אף שאתמול ראיתי מראה אסור, הראיה הזו מבוטלת, אף ששמעו אוזניי דבר שאוסרתו התורה, הרי הוא מבוטל, אלא כל מעשיך נכתבים ונעשים חלק בלתי נפרד ממנו. אכן ישנן פעולות המשפיעות רק על הנשמה, ולעומתם ישנן פעולות המשפיעות גם על הגוף וגם על הנשמה. מכל מקום, לא תיתכן ראיה, עשיה או שמיעה שאינן משפיעות על האדם.
מעתה נלמד יסוד עצום מדברי איש המחשבה הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל: "צריך לדעת שתינוק כבר ביומו הראשון ער מאוד לכל המתרחש בסביבתו. כל יום הילד גדל – והוא שם לב יותר ויותר לפרטים ופרטי פרטים בסביבתו. על כן צריך לדעת להתנהג בצורה כזו, שכשהתינוק שומע ורואה מה עושים הוריו – יראה דברים שישמשו לו דוגמא".
סיפר הרב ישראל מאיר שושן שליט"א ישיבת פוניבז' המעטירה אשר נוסדה בעיר בני ברק, מונה כיום למעלה מ-1700 בחורים ועוד מאות אברכים, הישיבה נוסדה לאחר השואה האיומה בזכות דמעותיו הקדושות של ראש הישיבה הגאון יוסף שלמה כהנמן זצ"ל.
"לאחר השואה האיומה, נשאר רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', בודד וגלמוד, אלמן ואב שכול. בן יחיד נשאר לו בנסי ניסים, רבי אברהם כהנמן שמו. לפני השואה, בעיר פוניבז', הקים רבי יוסף שלמה כהנמן מוסדות של תורה ויראה, ובין היתר ישיבה ובה שלוש מאות תלמידים, בית יעקב המכיל מאות בנות. אולם הכל נשרף כליל, הכל עלה בעשן הכבשן, הכאב היה נורא וכך הוא הגיע בגפו לארץ, בהיותו למעלה מגיל שישים שהוא שבור ורצוץ".
"כשהגיע לארץ הקים הרב כהנמן את ישיבת פוניבז', האימפריה הגדולה של עולם התורה. בחודש חשון תש"ד, לפני שבעים ושש שנים, אסף שבעה בחורים, ביניהם רבי גרשון אדלשטיין ואחיו רבי יעקב אדלשטיין, רבי חיים פרידלנדר, ועוד כמה בחורים. הישיבה נפתחה בבית הכנסת 'הליגמן' הממוקם ברחוב רבי עקיבא בבני ברק".
"רבי יוסף שלמה הביא אתו עילוי, את רבי שמואל רוזובסקי, המגיד שיעור, המרביץ תורה הגדול ביותר, שהכניס לתלמידים אהבת תורה עצומה. הבחורים למדו במרץ ובהתלהבות רבה. שבועיים אחרי פתיחת הישיבה, לאחר תפילת מנחה, הגיע הרב מפוניבז' לבית הכנסת 'הליגמן'. הטבח הכין שני סירים, סיר מרק וסיר תפוחי אדמה. אמר הרב לבחורים: "תסיימו לאכול ארוחת צהריים ותבואו לגבעה. מעבר לשביל של רבי עקיבא, יש שביל עפר, ושם נעשה את הנחת אבן הפינה".
לשמע דברי החזון איש, הגביר הרב מפוניבז' את בכיו, ובכה בכיות כאלה שלא ניתן לתאר, דמעות רותחות זלגו מעיניו. לימים תאיר זאת הרב יעקב אדלשטיין: "זה היה מעמד נורא".
כשהציבור סיימו לומר תהילים ניגשו לעשות את הנחת אבן הפינה. החזון איש התכבד לשים את המלט ביסודות, אך גם הוא לא יכל להתאפק ופרץ בבכי, וכך כשדמעותיו מתערבבות במלט יצקו את היסודות. הם נוצקו עם דמעותיהם של החזון איש והרב מפוניבז'.
"הפליאה היתה רבה: 'הרב היה פה? לפני חמישים ושבע שנים? אמא של הרב לקחה אותו על הגב? ברחובות בני ברק?'", תהו התלמידים
הרב מפוניבז' השיב בסיפור מרגש: "הייתי ילד קטן בן שבע, גרנו בעיירה קול שבליטא, לא רחוק מוילנא. היינו בבית ארבעה אחים. כל ערב אכלנו ארוחת ערב, וכל ילד היה מספר את חוויותיו מן ה'חיידר', מהמלמד שלימד אותו. לילה אחד, היה לילה מושלג במיוחד. השלג היה בגובה של מטר וחצי, ואמא אמרה: "מחר לא הולכים ל'חיידר' בלי מעיל ומגפיים!" בבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד.
"אמר שמריהו בן השתיים עשרה: 'אמא, אני מקבל את המגפיים! מחר הרב'ה קורא את התוספות בפנים, עד היום הרב'ה אמר את זה בעל פה, ומחר הוא קורא את זה מתוך הגמרא אני חייב להיות בכיתה!' זאבי בן האחת עשרה טען: 'מה איתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע גמרא חדש, אני לא מוותר'". "ואני", מספר הרב כהנמן, "הילד בן השבע שלומד משניות צועק: 'ומה איתי? גם אני רוצה את המגפיים!' הויכוח היה עז ונוקב, כל אחד צעק את טענותיו, כולם ניסו לשכנע שהצדק עמו, וההורים לא יכלו להכריע בדיני נפשות… ולכן החליטו לערוך גורל".
"ברכנו ברכת המזון בכוונה עצומה. ואמרנו קריאת שמע על המיטה, מתוך תפילה לפני ה' שנזכה לעלות בגורל. באותו יום הלכנו לישון מבלי לדעת מי יהיה המאושר שיקבל מחר את המגפיים ויזכה ללכת ללמוד אצל המלמד". ממ
"השעה היתה 5:30 לפנות בוקר. אמא, מרת כהנמן, שהיתה ספוגה באהבת תורה, עשתה חשבון שבחמש לפנות בוקר שמש בית המדרש כבר הדליק את התנור, ובית המדרש מחומם, וכבר אפשר להביא לשם ילדים. היא נגשה למיטה של שמריהו, בנה הגדול בן השתיים עשרה. 'שמר'לה! אתה רוצה לחיידר?', 'וודאי', קפץ הילד ממיטתו מאושר. הוא התלבש ולבש את הסוודר: 'אמא, איפה המעיל?', עונה לו אמא: "את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך, שמר'לה, אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב, ואביא אותך לבית המדרש עם שני סנדוויצ'ים, לארוחת בוקר ולארוחת צהריים, בשש בערב אאסוף אותך חזרה מהחיידר", מספר הרב מפוניבז' בניגון של רגש.
"המרחק הרגיל היה שבע דקות של הליכה מהבית לבית המדרש, ואמא הלכה את הדרך הזו עשרים וחמש דקות בשלג. בחוץ לא היתה נפש חיה. בקור, שלא תחליק, הלכה לאט לאט, כששמריהו על גבה, 'שמר'לה, תלמד בהתמדה, מסרתי את נפשי להביא אותך היום, אני רוצה שתלמד היטב!', השאירה לו את שני הסנדוויצ'ים. נשקה על מצחו וחזרה עם השמיכה הביתה.
"השעה שש וחצי. אמא העירה את זאבי. 'זאבי המתוק, רוצה ללכת לחיידר?', 'וודאי אמא! יצאתי בהגרלה?', 'לא', עונה לו אמא, 'אני יצאתי בהגרלה. אמא מקבלת את המגפיים'. עכשיו עשתה הובלה מספר שתיים. הביאה את זאבי לחיידר. שבע בבוקר. אמא מעירה אותי: 'יוסלה, אתה רוצה ללכת לחיידר?', 'וודאי', קפצתי. לבשתי את הבגדים, אמא עטפה אותי בשמיכה חמה, לקחה אותי על הגב. ברחוב לא היתה נפש חיה. ואמא, עם המשא הכבד על הגב, רוקדת ושרה, מודה לבורא עולם: 'אשרי שזכיתי, ששלושת ילדיי לומדים בחיידר בהתמדה'".
"הייתי ילד, התרגשתי, קפצתי על הגב של אמא, וצעקתי לה לתוך האוזן העטופה בצעיף: 'אמא, את סוחבת אותנו היום, שנלמד תורה, כשאהיה גדול, אני אסחב הרבה בחורים לבית המדרש, שיבואו ללמוד תורה… אמא אני מבטיח'".
"ואם היום", מסיים הרב מפוניבז' את דבריו, "אני מוסר את נפשי והולך להקים הכל מההתחלה, זה לא בזכות ראש הישיבה שלי, גם לא בזכות המשגיח שלי, אלא בזכות אמא שלי, שהחדירה בנו את אהבת התורה".
ילד שרואה מסירות נפש של אבא אחרי יום עבודה קשה הולך לבית המדרש ולומד בשמחה, ומנגן את מילות הגמרא בחשק רב מבין שהתורה היא הדבר היקר ביותר בעולם, ילד שרואה את אימו טורחת ומכינה ארוחת בוקר לילדיה כשבפיה מיליות תורה לה' על כך שילדיה לומדים תורה ב'חיידר', ילד שרואא הורים שאוהבים את התורה ולא מותרים על קוצו של יו"ד ממצוותיה, בודאי יצא ילד שברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו התורה היא מספר אחד, היא תהיה בראש מעייניו, הוא ילך בדרכה ויזכור את מסירות נפש של הוריו למענה וינחיל זאת לבניו אחריו.
