שתיקה שכולה נחמה – פרשת שמיני – ופטירת מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל
לאחר שכלו שבעת ימי המילואים בהם משה רבינו היה בונה וסותר את המשכן כולו מדייום, ובכךמלמד את אהרוןואת בניו הכהנים את עבודת הקורבנות. בו ביום קרה הנורא, שני בני אהרון נדב ואביהוא מתו .
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (י, א). בגמרא (עירובין סג.) אמרו חז"ל שהקריבו אש זרה שהביאו אש מן ההדיוט, ושהורו הלכה לפני משה רבם, ובמדרש (ויקרא רבה פרשה כ' אות ו' ואילך) הובאו טעמים נוספים. ביום מתן תורה, נדב ואביהוא הביטו לראות את השכינה, וה' לא הענישם מיד אלא ביום חנוכת המשכן, הקריבו קרבן שלא נצטוו עליו, השתמשו באש זרה, נכנסו למקום המשכן, לא התייעצו זה עם זה אלא עשו על דעת עצמם, הורו הלכה לפני משה רבנו, והמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, לא רצו לשאת אישה ולהוליד ילדים, הרהרו מתי ירשו את מקומם של משה רבינו דודם ואהרן הכהן אביהם.
בנוסף לכך בעת הקרבת האש הם עברו על ארבעה איסורים שעל כל אחד מהם חייבים מיתה:
א. לא לבשו את המעיל מבגדי הכהונה
ב. לא נטלו ידיהם ורגליהם
ג. נכנסו שתויי יין למקום המשכן, למרות האיסור בדבר.
ד. עבדו בעבודה המותרת רק לכהן נשוי עם בנים.
ונענשו במיתה בידי שמים שנאמר: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (י, ב).
היה זה ביוםחנוכת המשכן, בו הוכתרלראשונהאהרון הכהן לשמש ככהן גדול, ביום הזה נקטפו שני בניו במיתה כה נוראה, וגעו כל העם בבכייה. ונאמר: "וַאֲחֵיכֶם כָל בֵית יִּשְרָאֵל יִּבְכּו אֶת הַשְרֵפָה אֲשֶר שָרַף ה'" (י , ו).
אך הפלא הגדול הואשכל בית ישראל בכו על נדב ואביהוא, והיחיד שלא בכה היה דוקא אהרון אביהם, תגובתו הייתה מאופקת וכעדות הפסוק: "וַיִּדֹם אַהֲרֹן", שום מילה לא נעתקה מפיו, הוא פשוט החריש.
והקשה מרן ה"חפץ חיים" זיע"א, מדוע נאמר כאן "וידום אהרון" ולא "ויחריש אהרון" או "וישתוק אהרון?", כלום יש
הבדל בין הלשונות הללו?
ויישב נפלא, בן אדם, גם שהוא מחריש, אפשר להכיר את מצב רוחו מתוך הבעת פניו, שהצער היגון והיסורים ניכרים הם על פניו הנפולות.
אולם דברשהוא "דומם" אין כלאפשרות להכיר בו ולא כלום, ואין ברו מוכיח כלל על תוכו. ואכן אהרון הכהן קיבל עליו את הדין באהבה, והוא היה כמו "דומם", ולא היה ניכר עליו כל סימן של אבלות, שאינה דומה שתיקה לדממה.
ועל סיבת אי בכיית אהרון על שני בניו, אומרים חז"ל (זבחים קטו:), שלמרות האסון הכבד שפקד אותו, הוא אכן ידע כי לא מתו שני בניו אלא כדי לקדש שמו של הקב"ה
בעולם. ולכן שתק ודמם.
והוסיף על הדברים הרב צבי רפפורט זצ"ל, שזה היה רצונם של נדב ואביהוא באומרם "מתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג את הדור". כלומר, מתי ימותו משה ואהרון בקידוש ה' ואז יגרם שיתקדש שם שמים על ידנו, שגם אנו נסתלק בקידוש שם שמים.
אמר לו משה לאהרון אחיו הגדול: "דע שהם גדולים ממני וממך, שבהם הבית נתקדש". והוא אשר קרה לבסוף שמשה ואהרון מתו על קידוש ה', שנאמר: "הֵמָה מֵי מְרִּיבָה אֲשֶר רָבּו בְנֵי יִּשְרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָדֵש בָם".
ומעתה מובן מדוע לא בכה אהרון. הוא ידע שזו זכות למות על קידוש ה' ולכך זכו שני בניו נדב ואביהוא, ומאידך אין זה הזמן לשמוח ושתק.
הגה"צ רבי יעקב קרנץ זצ"ל, הלא הוא המגיד מדובנא, המשיל על כך משל נאה על שר אחד רצה לבנות עיר שתתייחד ביופי ותועלת לכל העולם.
הוא תכנן ובנה את העיר על ידי טובי האדריכלים והקבלנים, וקבע בה חנויות וגשרים, בריכות ואגמים, ונטע בעיר גינות ועצים כדי שלא יחסר ליושבי העיר מאומה מכל שלל הנאות העולם הזה.
לאחר שסיים, פנה השר ליועצו ושאל: "האם חסר בעיר דבר מה שלא עשינו?", "בוודאי" – השיב היועץ החכם: "העיר מושלמת אבל חסר בה רופא!". שמח השר ואמר: "אין ספק! אסור לדור בעיר ללא רופא". מיד החל השר לחפש את הרופא הטוב ביותר, והבטיח כי שכרו ישולם ביד רחבה מקופת השר.
לבסוף נמצא רופא בעל שם שאכן ידע לרפא כל חולי וכל מדווה, וסוכם עמו כי חודש הבא יבוא אל העיר בכבוד הראוי. בהגיע הזמן המיועד התקבצו מכל ערי הסביבה, וכל תושביהם כדי לקבל את פני הרופא המהולל. "האם יש בקהל מישהו שאינו חש בטוב?" שאל השר. "ראשי כבד עלי במקצת" אמר לו אחד מהנוכחים. "הגישו אותו לרופא", ציווה השר.
הרופא ביקש שהאיש יבוא לביתו כדי שיוכל להשגיח עליו כיאות. "כמה בר מזל הוא זה עלה בידו להיות הראשון, על כן בוודאי הרופא ישתדל מאוד ברפואתו עד שלא יהיה אדם בריא כמותו עיר". כך אמרו כל התושבים. חלפו שלושה ימים והאיש שהה בבית הרופא, אך למרבה הצער מת האיש. בכל העיר קמה מהומה גדולה וכולם בזו לרופא.
על אתר זימן השר את הרופא ושאלו: "אני לא מבין מה אירע? מדוע מת האיש? האיש לא היה חולה כל כך? ואם אמת האיש חלה, מדוע לא הצלחת לרפאו מחוליו?!", תמה השר. ענהו הרופא: "תראה, האיש ההוא לא היה חולה אנוש אבל אני הוא שגרמתי לו שיחלה לתועלת כל בני העיר!".
ומיד החל להסביר "כשהגעתי לעיר ראיתי בקהל התרגשות רבה , הבנתי שהתושבים בטוחים כי מעתה הם
מחוסנים בפני כל מחלה. ויפריזו בשתיית יין ואכילת בשר ויביאו עצמם לסכנת חיים, ונמצא כי אני ממית יותר מאשר מחייה, אולם כאשר יראו בני העיר שיש כאלו שאיני מצליח לרפואתם, יזהרו לשמור על בריאותם.
כן הוא גם הנמשל: לאחר בניית המשכן ראה הקב"ה כי מן הראוי להכין לעם ישראל גם "רופא", הוא המשכן שירפא את בני ישראל מחטאיהם. כאשר ראו עם ישראל חשבו בליבם שכעת יוכלו לחטוא ללא בעיה. או אז
סיבב הקב"ה שביום חנוכת המשכן נפגעו בני אהרון כשנכנסו שתויי יין, ומיד הבינו הכל שניתן גם למות גם במשכן, וזהו "בקרובי אקדש".
נאמר לאחר מיתת שני בני אהרון: "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (י, ו).
אמרו חז"ל (ראש השנה יח:): "ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו". ובמדרש (איכה רבתי ב, יג) אמרו: "קשה סילוקם של צדיקים יותר משריפת בית אלקינו, ויותר מצ"ח קללות שנתקללו בפרשת כי תבוא".
דומים אנו לספינה המטלטלת בלב הים הסוער והגועש אשר אבד קברניטה, כך אוי לו לעולם שאבד מנהיגו. שר וגדול נפל בישראל, מרן שר התורה הגאון הצדיק רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל. כל ימיו עסק בתורה בהתמדה מיוחדת, סדר יומו כלל שבעה דפי גמרא תלמוד בבלי, ושבעה דפים בתלמוד הירושלמי, שבעה דפים מספר הרמב"ם ושבעה דפים בשלחן ערוך ועוד כהנה וכהנה כיד ה' הרחבה עליו, ובנוסף שעות רבות הקדיש מידי יום מזמנו היקר לקבלת קהל, לשמוע את כאבם של עם ישראל, האחד חולה במחלה קשה והשני רק מחפש זיווג כמה שנים, לזה יש ילדים אבל אין פרנסה ולאחר אין זרע קודש, ויש כאלה שביקשו ברכה לרוחניות על חינוך ילדיהם והצלחתם בתורה ויראת שמים. את כולם קיבל מרן זצוק"ל במאור פנים ושמע את מצוקתם, ייעץ, השיב על שאלה ובירך בחום רב. זכותו יגן עלינו ועל כל
שתיקה שכולה נחמה – פרשת שמיני – ופטירת מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל – עוד מאמרים
