המוכיח האוהב
בהגיעם לשנת הארבעים שנה מצאת בני ישראל מארץ מצרים, בעומדם בעבר הירדן בטרם יכנסו לארץ המובטחת, נעמד משה רבינו הרועה הנאמן ומוכיחם על מעשיהם הלא טובים בהם הכעיסו לפני ה'. אלא שמפני כבודם הוא עושה זאת ברגישות רבה ובדרך רמז, ומזכיר להם רק את המקומות בהם חטאו לה' ומתוך כך יזכרו בעצמם במעשיהם, כדי שלא לפגוע בהם חלילה.
בתחילת הפרשה נאמר: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א, א).
פירש רש"י הקדוש, לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל.
מצוות תוכחה מצוה קשה היא, קשה לאדם לשמוע שהוא לא בסדר, ואף אם התגבר ושמע, מנסה הוא לתרץ תירוצי כזב ושקר להצדיק מעשיו ומסרב לקבל את דברי המוכיח.
וכך אמר בגמ' (ערכין טז:) רבי טרפון : "תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו [המוכיח] טול קיסם מבין עיניך, אמר לו [המוכח] טול קורה מבין עיניך". והוסיף רבי אלעזר בן עזריה: "תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".
ובכל זאת נצטווינו בתורה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", אם ראית דבר מגונה בחבירך, אמור לו ותוכיחו על כך, אבל "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", אל תדבר עימו קשות שתהיה כמי שמשים על ראשו את חטאו ויסרב לקבל דבריך, אלא תדבר עימו בנחת ובמאור פנים כדי שיקבל דבריך.
על עצם תוכחת משה ברמז, הקשה הגאון הקדוש רבי שמשון חיים נחמני זיע"א בספרו 'זרע שמשון', הרי בהמשך דברי משה רבינו מצינו שמשה הוכיח את ישראל בפירוש ולא ברמז? כך קרה בהמשך פרשת דברים (א, כב-לט) כאשר הוכיחם על חטא המרגלים, ובפרשת עקב (ט, ח-כא) שהוכיחם על חטא העגל, וכן בהמשך הפסוקים (יא, ו) הוכיחם על מחלוקת קרח ועדתו. ואם כן, מדוע כאן הוכיחם ברמז ואילו בשאר המקומות בגלוי?
ויישב בהקדים דברי חז"ל במדרש (דברים רבה א אות ד): "אמר רבי אחא ברבי חנינא, ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם, והברכות מפי משה. אלא, אילו הוכיחם בלעם, היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו, ואילו ברכם משה, היו אומות העולם אומרים אוהבם ברכם. אמר הקב"ה, יוכיחם משה שאוהבן, ויברכם בלעם ששונאם, כדי שיתבררו התוכחות והברכות ביד ישראל".
כלומר, חסד עשה הקב"ה עם ישראל שהוכיחם משה רבינו אוהבם ולא בלעם הרשע שונאם, שעדיף לשמוע ברכות מפיו של שונא ודברי תוכחה מפיו של אוהב. וכאשר עם ישראל שמעו את דברי התוכחה מפי משה רבינו ולא מפי בלעם הרשע חשו הקלה, והיה נראה בעיניהם כרמז בעלמא, ולא היתה להם בושת פנים. וברוב חכמתו דיבר משה עמהם בתחילה ברמז והבינו שדבריו לטובתם כי הוא אוהבם ושמעו לדבריו אף שדיבר עמהם בגלוי. ומובן שאמר להם את התוכחה בתחילה בדרך רמז כדי לפתוח את ליבם אליו, ועוד שאמר להם כי זה לכבודם כדי שלא יוכיחם בלעם הרשע שהוא שונא בתכלית.
ואחרי שהבינו ישראל שכל דברי משה לטובתם באמת, אף דברי משה שנאמרו כתוכחה בפירוש התקבלו עליהם כאילו היה בדרך רמז.
מסופר על הגאון הצדיק רבי רפאל ברוך טולדאנו זצ"ל רבה של מקנס שבמרוקו, שאף בגילו מופלג הטריח עצמו לעיר אוז'דא. סיבת בואו לעיר היתה דבר השמועה שהגיעה לאוזנו אודות תלמוד תורה לתינוקות של בית רבן שנסגר בעירם.
מיד עם הגעתו לעיר נפגש עם פרנסי העיר וראשי הקהילה ודיבר על לבם במתק שפתיים ובשפה רפה שיפתחו מחדש את התלמוד תורה, שאמרו חז"ל (שבת קיט.) 'אין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם של תינוקות של רבן'. אך למרבה הצער דבריו נפלו על אזנים ערלות ופרנסי העיר סירבו לקבל דבריו.
לפתע החל רבי רפאל ברוך לבכות בקול רם ודמעות רותחות של כאב זלגו מעיניו. כל הנוכחים חשו אי נעימות ושאלו את הרב 'מדוע הרב בוכה?', השיבם רבי רפאל ברוך 'אמרו חז"ל במסכת ברכות (ו:) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. ורואה אני שאם אין אתם שומעים לדברי, סימן הוא שאין בי יראת שמים!'. דברי התוכחה של הרב שנאמרו בשפה רפה ובנעימות נכנסו ללבם, וכבר באותו היום נפתח התלמוד תורה מחדש.
