לאחר שעברו עליו שנות ילדות כבן בית בארמון המלכותי של פרעה מלך מצרים, משה רבינו היֹה נהיה לאיש. באחד הימים כשיצא לראות באחיו הסובלים מעול השיעבוד, ראה איש מצרי מכה איש עברי: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (ב, יא). מאחר ורשע הוא המכה, "וירא כי אין איש", פירש רש"י הקדוש משראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, לפיכך "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". אך כאן לא מסתיים לו הסיפור אלא הוא רק התחיל. "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים". היו אלו דתן ואבירם הרשעים. זהו מחזה נורא ואיום ששוב חזר על עצמו אבל בשינוי מהותי, המכה והמוכה אנשים עברים מאחי משה.
פנה משה אל המכה ואמר: "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". והלה השיבו בחוצפתו: "וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי". היה זה האות והסימן שנודע לכל דבר הריגת המצרי. מכאן כבר לא היה מנוס ומשה ברח למדין, ובהגיעו למדין ישב על הבאר. והנה בנות יתרו באו לשאוב ממי הבאר להשקות את הצאן אשר לאביהן, ובאו הרועים וגירשום. משה הושיע אותן מהרועים, ואף השקה את צאן אביהן. וכשהגיעו בנותיו לבית אביהן הלא הוא יתרו, שאלם: "אך מדוע מיהרתן לבוא היום?", הן השיבו: "וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן". יתרו הוכיח לבנותיו: "וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם". ולימים נשא משה את ציפורה בת יתרו, וישב עמו ימים רבים עד שמת מלך מצרים ונשלח בחזרה למצרים.
במדרש (רבה, פרשה א, סימן לב), שואלים חז"ל: וכי משה רבינו היה מצרי? ומדוע כינוהו בנות מדין איש מצרי? ומשיבים במשל נאה, על אדם שנשכו ערוד – חיה מזיקה. לאחר שהערוד נשך אדם, הייתה רק דרך אחת בלבד להינצל ממנו, והיא הגעה מהירה למאגר מים. רץ האדם הנשוך למי הנהר וראה ילד שעומד לטבוע, ומיד הושיט את ידו והצילו. אמר הילד לאיש הנשוך: אם לא באת כבר הייתי טובע ומת! אמר לו האיש: לא אני הצלתיך, אלא הערוד שנשך אותי כי מפניו נמלטתי למים, הוא אשר הצילך לך ואודה לו.
כך אמרו בנות יתרו למשה: יישר כוחך שהצלתנו מן הרועים. אמר להם משה: האיש המצרי שהרגתי במצרים הוא שהציל אתכן, כי בגלל מעשה זה נאלצתי לברוח מארץ מצרים פן תעלה עלי חמתו של פרעה, ולבסוף הגעתי למדין בעת בו באתן בדיוק להשקות את צאן אביכן. ומעתה הכל מובן, מדוע אמרו בנות יתרו לאביהן: "איש מצרי הצילנו" – שמי גרם לו למשה שיבוא ויצילנו, אותו איש מצרי שהוא הרג והטמינו בחול.
עד היכן נדרשת מאיתנו המידה להכיר טובה למי שעשה עמנו טובה, הן בתשובתו של משה לבנות יתרו – הציב הוא רף גבוה להכרת טובה! אין להסתפק בהכרת טובה למיטיב עמנו באופן ישיר, אלא עלינו לחפש אחר השורשים שממנה נבעה טובה זו, אף שהיא עקיפה ולא ישירה.
ברם יש כאן פן נוסף שעלינו לשים אליו לב. הנה כאשר בנות יתרו הודו למשה על הטובה שעשה עמן, בהתעמתו עם התושבים המקומיים שלא אפשרו להן לשאוב מים – היתה תגובתו: אל לכן להודות לי, כל התודה והברכה מגיעות לאותו איש מצרי רע מעללים, שהתעמר באחד מאחי העבריים ונאלצתי להורגו, כלפיו עליכן לחוש הכרת טובה, כי רק בעטיו התגלגלתי למצרים. ראה זה פלא. משה מלמדנו להכיר טובה אפילו עם מי שביקש להרע לנו בכל כוחו, כדוגמת האיש המצרי הרע, אשר מחשבתו הייתה רעה, ומעשיו היו רעים, בכל אופן יש לנו לזקוף לזכותו את הטובה שהתגלגלה בגללו.
חז"ל הפליגו בגנות המידה הרעה של כפיות טובה כלפי המיטיב עמנו, וכך אמרו (במדרש הגדול פרשת שמות ח): "שכל הכופר בטובתו של חבירו, לבסוף כופר בטובתו של מקום". ומדוע? הסביר בחכמתו בנבכי נפש האדם, הגה"צ רבי אליהו דסלר זצ"ל בספר 'מכתב מאליהו' (ח"ג עמ' 101), שהכרת הטוב לאדם ולקב"ה שורש אחד להם, ולכן אם נפגמה המידה של הכרת הטוב לחבירו, לא יכיר האדם גם בחסדיו של הקב"ה.
אין אפשרות להכיר טובה לקב"ה ולכפור בטובתו של חבירו, מי שכופר בטובת חבירו, פשוט אין לו מעצורים מלכפור בטובתו של מקום.
סיפר מגיד המישרים הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שיום אחד לאחר תפילת שחרית ניגש אליו מאן דהו ובפיו שאלה, הסתקרנתי לשמוע מהי שאלתו בשעת בוקר כל כך מוקדמת, כנראה המדובר במשהו שאינו סובל כל דיחוי. פתח הלה את פיו ושאל: "כבוד הרב מכיר את דברי המשנה ברורה (סי' קכח אות ס) שנהגו כשהכהנים יורדים מהדוכן לומר להם 'יישר כח', על מה בדיוק מגיע להם 'יישר כח' שאל האיש, הלוא קיימו הם את מצוותם?!", האמת אמר אז רבי יעקב: "השאלה הזו קוממה אותי, וכי אם מצותם היא, מה זה עסקך? קיבלת ברכה צריך אתה להודות וזהו". הבה ונכיר טובה עם המיטיב עמנו, למעשה זו חובה גמורה!
