יהודי תמיד צריך לזכור שבכל מקום שהוא נמצא אבא שבשמים נמצא איתו ולעולם לא יעזוב אותו. כך אמר דוד המלך: 'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב' (תהלים צד, יד).
סיפר הרב מ' ל' שליט"א בעברי גרתי באחד הקיבוצים הייתי 'קיבוצניק אמיתי', זיכני הקב"ה לחזור בתשובה, ברוך ה' לא הייתי לבד יחד איתי היינו כמה חברים שכולנו חזרנו בתשובה וזה היקל עלינו לעבור יחד את שלב התאקלמות בעולם חדש שלא הכרנו. היה לנו חבר קרוב שלא היה אדם דתי אבל רחש כבוד למסורת של עם ישראל וידע לכבד את דרך התורה הקדושה, מפגשים רבים נערכו בינינו והוא היה שומע ממני בקשב רב דברי תורה רעיונות מוסריים וסיפורי צדיקים, אבל לפחות כלפי חוץ היה נראה שהוא לא השתנה, הוא פשוט נשאר כמו שהוא.
לאחר האסון הנורא שאירע בשבת שמחת תורה בשדרות ובישובי עוטף עזה הוא ביקש לספר לי את שעבר עליו בשעות הטבח הקשה, והתחושות אותם חש במהלך הלחימה מול המחבלים הארורים ימ"ש.
וכך סיפר: הבית שלי בנוי משתי קומות, בקומה העליונה יש חדרי שינה ולמטה בקומה התחתונה סלון ופינת אוכל. ביום שבת התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת ושמעתי את אזעקות 'צבע אדום' ברחבי הקיבוץ. מיד ללא כל השתהות עליתי לקומה העליונה והורדתי את אשתי והילדים למטה לקומה התחתונה. לפתע בדיוק ברגע בו כולנו סיימנו לרדת במדרגות, פגע פצמ"ר פגיעה ישירה בקומה העליונה בביתי.
אין לי ספק כי זהו נס גלוי משמים, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו היינו נשארים בקומה העליונה ומתעכבים שם עוד כמה רגעים בודדים. לצערי אני למוד מלחמות וכבר כעת הבנתי שהתחילה מלחמה לא פשוטה. זה לא שידעתי מה קורה אבל כך הרגשתי מפנים. כחבר בכיתת כוננות בקיבוץ לקחתי את הרובה שלי ועשיתי את דרכי לצאת לקרב מול המחבלים הרשעים ולבלום אותם בכניסה לקיבוץ. לפני שיצאתי מהבית עמדתי ליד המזוזה ואמרתי 'שמע ישראל', פשוט זה מה שאני יודע להגיד וזה מה שביקשתי, שהקב"ה יעזור לי בקרב הזה, הבנתי כבר אז כי רק הוא יכול לי ולכן הייתי בטוח שהוא יהיה איתי בעת צרה.
לא מצאתי בבית את הקסדה שלי שאמורה להגן לי על הראש, ולא הייתה לי כל ברירה ויצאתי כך מהבית. יצרתי קשר עם חבריי בכיתת הכוננות של הקיבוץ שאיני יכול לצאת מאזור הבית שלי, ולכן אני אאבטח את האזור מחצר ביתי.
ברצוני לציין שהבית שלי הוא האחרון בקיבוץ, וניצב ממש סמוך לגדר המערכת. אני יוצא מהחצר ומביט לצדדים תוך כדי שאני סורק את השטח ולתדהמתי אני רואה טנדר לבן פתוח של החמאס, ממנו יורדים לא פחות משנים עשר מחבלים, ואני רואה אותם איך הם מתחילים לחתוך את הגדר המפרידה בין הקיבוץ לעיר עזה. מיד הזעקתי חבר נוסף שיגיע לנקודה בה הייתי ויעזור לי לעצור את המחבלים בטרם יכנסו לקיבוץ ויעשו בו שמות ויתחילו במסע ההרג והרצח הנורא. זה כלל לא היה פשוט. רחפנים שעליהם מורכב חומר נפץ מרחפים מעל הראש, קול יריות של נשק אוטומטי ואש באוויר, ועלי מוטלת המשימה לבלום שתים עשרה חיות אדם שכל מטרתם היא להרוג ולרצוח יהודים.
השתטחנו על הרצפה מאימת ההפצצות והנפילות שלא פסקו לרגע, ויחד עם זאת קמנו על הרגלים להילחם במחבלים הארורים ימ"ש. ידעתי רק דבר אחד וזה מה עמד לנגד עיניי אני לא יכול לעשות כלום, אבל בורא עולם יכול לעשות הכל. 'הקב"ה', כך פניתי אליו, 'אתה איתי כל הזמן ולא עוזב אותי… תעזור לי לחסל את האוייבים הרשעים הללו'. זה מה שאמרתי לעצמי בכל פעם שלחצתי על ההדק.
ברוך ה' בדרך נס ובחסדי שמים מרובים חיסלנו אני וחברי את המחבלים הארורים ימ"ש. ולאחר שנרגענו קצת מהמצב החמור בו שררנו, פונה אלי חברי ואומר לי: 'זה לא נכון מה שאומרים עליי שאני גיבור, אני אומר לך אני ממש לא גיבור. זה לא אני. זה הקב“ה הוא זה שנלחם לנו באוייבים הרשעים הללו. מסיים הרב מ' ל' לאורך כל השיחה שלנו הוא חוזר ואומר אין ספור פעמים 'ברוך ה', ברוך ה'…'. זוהי השפה החדשה שלו שם שמים שגור בפיו, מעולם לא שמעתי אותו מדבר כל כך על אמונה בה'. זהו הכל השתנה מאז האסון הנורא, כולם כאן ראו בחוש את יד ההשגחה העליונה ומתחזקים באמונה שהכל מה', בזכותה הוא וחבריו ניצלו מהאסון הנורא.
('השגחה פרטית' פרשת וירא-חיי שרה).
