נאמר בפרשת אחרי מות: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (יז, יא), ופירש רש"י שנפש כל בריה תלויה בדם כי הדם הוא הנפש.
מסופר על הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, המכונה בפי כל הרב מפוניבז', כי פעם אחת בהיותו באחד מביקוריו בארצות הברית, חלה ואושפז לקבל טיפול רפואי בבית החולים. במהלך הטיפול בו, נצרך לעירוי דם, אבל הוא סירב לקבל את העירוי, באמרו שגופו לא סובל דם אחר, בוודאי לא דם של גויים הנוצר אכילתם נבלות וטרפות. הבטיח לו הפרופסור, כי יערה לו דם של יהודים, ואז הסכים לפעולה.
אלא שהפרופסור לא עמד בדיבורו, והלך ולקח מנות דם מ"בנק הדם" של בית החולים. והנה, למרבה הפלא, גופו של הרב לא היה מסוגל לסבול זאת ופלט את הדם שהוערה לו. משראה זאת הפרופסור, הלך והשיג מנות דם של יהודים, ובפעם הזאת הדם נקלט בגופו ולא נפלט יותר. את המעשה הזה סיפר הפרופסור בעצמו, אשר לא היה יכול לפרשו אחרת אלא כנס ומופת.
(שאל אביך ויגדך)
