בגמ' (ברכות ח.), אמרו: "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שנים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו". וכן ציוה רבי יהושע בן לוי את בניו, שישלימו פרשיותיהם עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום. וכתב מרן בבית יוסף (סי' רפה) שמובא במכילתא (פר' בא), שרבינו הקדוש גם הוא ציוה את בניו שלא יסעדו שחרית בשבת, עד שיקראו שנים מקרא ואחד תרגום.
וזו חובה גמורה על כל אחד ואחד, וכמו שכתבו כל הפוסקים (כ"כ הגאונים רב אחא משבחא ורב שרירא גאון, רבינו סעדיה גאון, ורב נטרונאי גאון, רבינו האי גאון, רבינו חננאל, הרי"ף, ורש"י). וכן פסקו הרמב"ם (פי"ג מהל' תפילה הכ"ה), ומרן השלחן ערוך (סי' רפה ס"א).
לכתחילה נכון לקרוא את הפרשה שמו"ת ביום שישי אחרי תפילת שחרית כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, ואם לא הספיק לקרוא הפרשה ביום שישי, יקראנה בליל שבת אחרי הסעודה, ואם לא קרא אז, יקראנה ביום שבת בבוקר לפני סעודת שחרית, ואם לא קרא שחרית, יקרא עד המנחה, ואם לא קרא עד מנחה, יקראנה עוד יום רביעי בשבוע, ויש אומרים שיכול להשלימה עד חג שמחת תורה (שו"ע שם ס"ד, כה"ח אות כד, שו"ת יביא ח"ו סי' ל אות ה, חזו"ע שבת ח"א עמ' שיג), ומכל מקום, לכל הדעות אין לאחר לכתחילה את קריאת הפרשה שמו"ת לאחר השבת (מ"ב ס"ק יב).
לכתחילה יש לקרוא פסוק פסוק ואחריו תרגום ברצף, אבל אם קרא כל הפרשה פעמיים ברצף, ואחר כך קרא פעם אחת תרגום ברצף, יצא ידי חובה (חזו"ע שם עמ' שא-שב ובהערה).
וכתב הכה"ח (שם אות ד) בשם ספר חסידים שלא יקראנה רק כדי לזכות לאריכות ימים ושנים, אלא יקרא בשביל מצותה וללא כל תנאי, וממילא הקב"ה יאריך ימיו ושנותיו.
