פרשת משפטים הינה המשך ישיר למעמד הר סיני, בו זכינו וקיבלנו את התורה הקדושה, וכפי המתואר בפרשת יתרו. רוב ככל הדינים הנזכרים בה עוסקים במישור או בעקיפין במצוות שבין אדם לחבירו. דיני עבד עברי ונזיקין ושומרים, ציווי הזהירות שלא לצער ילד יתום, אלמנה וגר. כך שהמכנה המשותף לכל המצוות הללו הוא בין אדם לחבירו, אלו הם דרישות התורה מכל אחד מאיתנו.
אכן במילים אלו פותחת הפרשה: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (כא, ב)
בספרו "ויחי ראובן", שואל הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל, מדוע להתחיל דוקא בעבד עברי אשר גנב ואין ביכולתו להשיב כדי גנבתו, ועל כן נמכר לעבד? הלו לכאורה היה כדאי להתחיל בדברים יותר נחמדים ונעימים כשמירת שבת ומועד או עשיית מצוה שמתן שכרה בצידה.
ותירץ, שאם זכה האדם לשני בנים: האחד ירא שמים ומדקדק על מצוה קלה כבחמורה ורואה ברכה בעמלו, ואילו השני בדיוק להיפך, אינו מרגיש בנח ביושבו בית המדרש ומתקשה לקיים תורה ומצוות, כמעט וירד מהדרך הבטוחה.
פשוט הוא שמחשבתו ודאגתו של האב תהיה על בנו השני, הכיצד יוכל להוציאו מהבוץ? ועליו הוא ירעיף חום ואהבה עד שישוב אל הדרך. הן כך גם הגנב הזה, הוא ירד מהדרך ושלח ידו בממון חבירו, נתפס ונמכר לעבד.
כדרכו של אב רחמן, הקב"ה חושב על בנו העבד, היאך מצילים אותו מרדת שחת, ואליו נושא הוא את עיניו למען ישוב מדרכו הרעה ושב ורפא לו, כי אחרי הכל אבא הוא אבא. הקב"ה חס על אותו מסכן שנאלץ לשלוח ידו בממון של חבירו, והקפיד מאוד על כבודו של עבד עברי, ולכן נפתחת הפרשה בדינו של עבד.
ללמדנו באה התורה, כי עלינו להיזהר שלא לבזות שום אדם ואף אם מעשיו נראים בעינינו כלא טובים בעליל, עלינו להיזהר בכבודו.
ברם יש לדברים אלו השלמה. על פסוק נוסף הנאמר בפרשה: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה" (כא, לז), אמרו חז"ל (בבא קמא עט:) אמר רבי יוחנן בן זכאי, בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו משלם חמישה, שה שהרכיבו על כתפו משלם ארבעה.
וביתר ביאור פירש רש"י על הפסוק: "שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו – משלם רק חמישה, אולם שה שנשאו על כתפו והתבייש בכך, משלם רק ארבעה, הואיל ונתבזה הוקל מעליו התשלום.
והדברים קשים להבנה. הלו אדם זה שגנב שה טבח ומכר, על עצמו לא חס, ומה לנו לחוס עליו? אל תגנוב את שאינו שלך ואל תתבייש!
מסביר את הדברים המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, אמת כי טבע האדם, כשרואה את רעהו בשפלותו בעודו צועד ברחובה של עיר וגניבתו בידיו, בז הוא לו ומאבד בין רגע את כל ערכו בעיניו. ברם, על פי ראיית התורה הקדושה זו טעות, ואין להתייחס לאדם כזה בביזיון.
זהו בשונה ממחשבות קצת בני אדם שאומרים: "מי שעושה מעשים כאלו, שיאכל את מה שבישל בעצמו!". אלא שבדמותו של האדם יש צלם אלוקים, ויש להתחשב בכבודו שלא יתבזה, שאף שאינו אלא גנב שפל, מכל מקום יש בו חלק 'אלוק' ממעל, ויש לחוס על כבודו שהמבזהו כמבזה קונו חלילה.
וכך כתב המקובל האלוקי רבי אליהו די וידאש זיע"א, בספרו "ראשית חכמה" (שער הענווה פ"ו): "ממידות הענווה לכבד לכל הברואים, בין עניים ובין עשירים. כי מאחר שכולם עשויים בצלם העליון, המכבדם מכבד הוא את האומן שעשאם, והמבזם חלילה מבזה את האומן".
בהקשר לזה, סיפר הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א על אביו הצדיק המקובל רבי סלמן מוצפי זצ"ל. כבר בהיותו בן שש היה התלמיד המצטיין ביותר מבני גילו בתלמוד תורה בעיר בגדד שבעירק.
באחד הימים הוזמנו אורחים חשובים לביקור בתלמוד תורה יחד עם ראשי הקהילה היהודית ורבה הראשי של בגדד. מנהל התלמוד תורה רצה להרשים את האורחים הנכבדים, והחל לחפש אחר התלמיד המצטיין ביותר אשר יוצג לפניהם למבחן. ניגש איפוא המנהל אל הילד סלמן, וביקשו כי יעמוד למבחן בפני אותם אורחים חשובים וראשי הקהילה ובראשם רבם הנערץ. לתדהמת המנהל הודיע הילד סלמן מפורשות שאינו מוכן ליהנות מכבוד התורה, ויתירה מזו, איננו יכול להתרברב בידיעותיו לפני חבריו שדוקא הוא נבחר לייצג את התלמוד תורה והם לא, הלא בודאי הדבר יסב להם צער רב והם עלולים להיפגע מכך!
המנהל עמד על כך שהתלמיד המצטיין סלמן יוצג בפני האורחים, והוא אף דאג להציב שומרים בשערי התלמוד תורה שידאגו שהוא לא יברח. לימים סיפר חכם סלמן: "שעות רבות התחבאתי בחדר השירותים, ולא הייתי מוכן לפגוע בחבריי ולצערם". לצער יהודי זה לא בא בחשבון!
