
אמר פעם אדם נבון: "הכלל בחינוך הילדים הוא, אם בבית חם בחוץ קר, אך אם בבית קר בחוץ חם". כל אדם אפילו מבוגר שמח לקבל מילים חמות של פירגון ועידוד, בפרט ילדים קטנים שנפשם רכה ומעודנת צמאים הם למילה טובה על כל פעולה פשוטה שעושים בבית או בכיתה. וכשם שהמשחה מרפא את העור הסדוק, והכדור משכך כאבים באיברים פנימיים בגוף האדם, כך המילים מרפאות את הנפש ומשמחות את הלב.
סיפר המחנך הדגול ומגיד מישרים הרה"ג רבי ירחמיאל קראם זצ"ל: בוקר אחד משגיח בישיבה ניגש לאחד הבחורים שלא היה אמש בישיבה ושואל אותו: "היכן היית אתמול?", "הייתי חולה. הלכתי לקופת חולים״ השיב הבחור. "באיזו שעה הלכת?" התעניין המשגיח, והבחור ענה "בשעה חמש". המשגיח נפרד ממנו במילות ברכה: "שתהיה לך רפואה שלימה, אבל בבקשה בפעם הבאה תודיע לי כשאתה יוצא, כדי שלא אדאג לך".
כשיצא המשגיח מהחדר, כל הבחורים פוצחים בצחוק רם מתגלגל, הכל יודעים שאתמול בשעה חמש אחר הצהרים הסניף של קופת החולים היה סגור… תחושת ניצחון מציפה את הבחור "הצלחתי להערים על המשגיח" חשב לעצמו.
והאמת היא, שגם המשגיח ידע היטב שקופת החולים סגורה בשעה כזו, אלא כך אמר המשגיח לעצמו: הרי אילו היה הבחור אומר לי את הסיבה האמיתית להיעדרו מהישיבה, מה הייתי עושה? אין לי מה לעשות לו, וכי אסלק אותו מהישיבה ואגדע במו ידי אותו ואת צאצאיו משמירת תורה ומצוות?! נחמתי היא שכל זמן שהבחור מנסה למצוא תירוץ למעשיו, סימן הוא שהוא עוד מחפש להיות בסדר לפחות בעיני המשגיח בישיבה, לא נעים לו ממנו, הוא מכבד אותו, ואם כך, הרי שיש עוד תקוה, כי הגם שבסתר איננו נוהג כשורה, אך לפחות בגלוי עדיין הוא שומר על גבול מסויים של התנהגות ראויה, על ידי התעניינות שלי הוא נותר מחובר לתורה וגם חיבור דק שבדקים נקרא חיבור.
אולם אם היה הוא יגיע חלילה למצב שאין לו כבר מה להפסיד והכבוד למשגיח יעלם, הוא יעזוב את הישיבה ויפרוק מעליו עול תורה ומצוות בראש כל חוצות.
סוף מעשה במחשבה תחילה! לפעמים כשמוותרים רק מרווחים!