מה אתה מוכן לעשות בשביל הזולת? סיפורו של הסַפָּר של החוזה מלובלין זצ"ל – לעולם אל תסתכל בקנקן
פעמים רבות ניצב לפנינו יהודי שנראה פשוט למדי ואין אנו מכירים את מעשיו הנסתרים. פעמים רבות היהודי יהיה נראה כאשר יהיה, המדובר ביהודי קדוש ובעל מעשים טובים שאינם משקפים עלי חוץ. וכבר אמרו רבותינו (פרקי אבות פ"ד, מ"כ): "רבי מאיר אומר: אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו"
מסופר על הגאון הקדוש רבי יעקב יצחק הורוביץ זיע"א בעל 'החוזה מלובלין'. שהיה יהודי קדוש ונורא שפעם אמר על עצמו שיש לו את הנשמה של אליהו הנביא, אבל אין לו את הנבואה שלו ממש מאחר והוא דר בחוץ לארץ. היו לו חמשת אלפים חסידים, קדושי עליון ובעלי רוח הקודש. ובנוסף עליהם היו לו אלפים של חסידים יהודים פשוטים.
היה ידוע לכל בני עירו שהחוזה מלובלין צריך סַפָּר, שרר בעיירה פחד נורא. כל ספר יהודי שאינו עונה למידת הקדושה של החוזה מלובלין ויגע בשערות ראשו הקדוש, יכאיב לו עד מאוד כלהבות אש, כאילו מישהו שורף את ראשו. מדי ערב יום טוב, כאשר החוזה מלובלין היה צריך להסתפר, או אז כל הספרים היו הולכים לטבול במקווה, לאחר מכן היו אומרים פרקי תהלים ומהרהרים בתשובה שלימה מהפחד שמא יצטרכו לבוא ולספר את שערותיו הקדושות. לא יאומן לאיזה דרגות הגיעו ספרי העיירה, שלא לדבר על הצדיקים והחסידים הקדושים.
פעם אחת היה זה בערב חג הפסח אמר החוזה: "אני צריך להסתפר". השמועה על כך נפוצה בכל העיר וכל הספרים הלכו לטבול במקווה, הכל בוכים בדמעות שליש ומבקשים סליחה על שעברו על רצון בוראם ועושים תשובה. בכל פעם שאחד מהספרים נקרא להכנס אל הקודש פנימה לחדרו של החוזה מלובלין, רק נגעו ידיו בראשו של החוזה מלובלין, הוא החל לזעוק "איי, איי, איי," כאילו גחלי אש על ראשו. כך נכנסו כל ספרי העיירה אחד אחרי השני ויצאו כלעומת שבאו, החוזה אינו מסוגל שיגעו ידיהם בשערות ראשו.
כמעט ולא נותרה כל ברירה והחוזה אמר לחסידיו: "רבותי, תביאו לי סַפָּר, אני מוכרח להסתפר לכבוד חג הפסח". נו, אבל מה כבר אפשר לעשות. מקצתם יצאו והלכו ברחובה של עיר וחיפשו סַפָּר שלא 'יכאיב' לחוזה. פתאום הם רואים יהודי היִפי, נחמד, עם שערות ארוכות יושב בצד הדרך על אחד הספסלים. למען האמת ראו עליו שהוא אינו מצדיקי הדור והולך לטבול המקווה. לפניו הוצג שלט ובו כתוב: "מרפא ברחוב, סַפָּר ברחוב". והם ניגשו אליו ושאלו "אתה מוכן לבוא איתנו, לעשות תספורת לרבנו הקדוש החוזה מלובלין?", "כמובן", השיב האיש "למה לא?! בשמחה". הלה כלל לא הכיר את החוזה מלובלין ולא ידע מקדושתו האדירה. הוא כנראה יהודי תמים "תמים היה בדורותיו".
החוזה מלובלין היה בבחינת משיח "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה', וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ". (פירש רש"י כי בחכמת הקב"ה בקרבו ידע ויבין מי זכאי ומי חייב). והנה לתדהמת החסידים ברגע שהסַפָּר נכנס לחדרו, ראו שהחוזה מלובלין מתמוגג, מתמוגג מאושר. מיד התחיל הספר במלאכתו ובכל פעם שהספר נוגע באצבעותיו בראשו ואומר: "או, או, או". אחרי שסיים לספר, החוזה מלובלין בירך אותו בחום ובהתלהבות רבה. החסידים הסתקרנו מאוד ורצו לדעת מי הוא אותו יהודי. מאחר והיהודי הזה דר ברחוב ולא היה לו מקום לקיים בו את מצוות ליל הסדר, הוא הסכים לבקשת החסידים שיעשה עמהם במחיצת רבם הקדוש את ליל הסדר. החסידים שניצלו את ההזדמנות לתהות על קנקנו של האיש השקו אותו ארבע כוסות בהידור רב, יין כמעט בלתי מזוג במים וכוס גדולה והכל כמובן משום "ספק שמא לא קיים את המצוה". לאחר שתיית ארבע כוסות היה האיש מבושם קצת. ואז שאלו אותו: החסידים: "ובכן, אמור נא לנו סַפָּר נחמד, מי אתה? ומה מעשיך?".
האיש נעמד על רגליו תוך שהוא נשען על קצה השולחן ופתח את חולצתו, והראה לכל המסובים שעל הגב שלו ישנם צלקות נוראות. ממש היה קשה לראות את הצלקות ובטח להרגיש אותם. הם שאלו אותו: "איפה קיבלת צלקות נוראות כאלו? מי עשה לך כזאת?. ואז הוא החל לספר להם: "אתם יודעים, אני מסתובב מעיר לעיר ומכפר לכפר. הנני גר ברחוב. ופעם אחת כשהגעתי לאחד הכפרים הנידחים, ראיתי המולה של אנשים המקיפים מישהו. התקרבתי וראיתי יהודי אחד כנראה בן הכפר כששוטרי המקום והשלטונות עומדים עליו. ושבעת ילדיו ואשתו בוכים בקול גדול עד לב השמים. הבנתי מהנוכחים שמשהו קרה בכפר, מישהו גנב או רצח, וכמובן, באותם הימים – הכלל פשוט מאוד איך פותרים את התעלומה? היהודי הראשון שרואים ברחוב אומרים לו "אתה עשית את זה… הם שפטו אותו משפט מהיר למאה מכות אכזריות עם שוט מעור בהמה".
והספר ממשיך: "אני רופא (זוכרים מה כתוב לו בשלט?). אני רואה את היהודי ואני יודע שהוא אינו מסוגל לעמוד במאה מכות מהשוט, כבר אחרי עשרים וחמש מכות הוא מת ומותיר את אשתו אלמנה וילדיו יתומים מאביהם. חשבתי לעצמי 'אני הרי אין לי אישה ואין לי ילדים, אין לי מה להפסיד'. ניגשתי לשוטרים ואמרתי: ' יש לכם טעות האיש הזה חף מפשע אני הוא שעשיתי את זה…'. תיכף ומיד הם אמרו לו: תסלח לנו, טעינו אתה משוחרר לביתך!'. השוטרים לקחו אותי בידיהם והתחילו להכות בי מכות רצח נמרצות, הם מכים וסופרים את מספר המכות עד אשר יגיעו למכה המאה. לצערי, לא ידעתי שאני גם כן לא כל כך גיבור, כשהגעתי לארבעים ותשעה מכות, הרגשתי חלש מאוד ושעוד רגע ואני מת".
בכוחותי האחרונים נשאתי תפילה ואמרתי: "ריבונו של עולם, אבא שבשמים הרי אתה יודע שלא לכבודי עשיתי זאת, ולא בעבורי אני מקבל את המכות הכואבות… אני מקבל את המכות הללו רק לכבודך! אני לא מכיר את היהודי הזה ואין לי מושג מי הוא. אני עושה את זה לכבוד עם ישראל. אני מקבל את היסורין כדי להציל יהודי שיש לו אישה וילדים שיישאר בחיים. ריבונו של עולם, רחם עלי שלא אמות עשה עימי חסד". אינני יודע להסביר זאת אבל איכשהו אני עוד בחיים, והצלקות הללו שאתם רואים עם סימני הדם הקשים הם ההוכחה לכך". סיים האיש את סיפורו והותיר את החסידים המומים.
עם ישראל מקודש בשתי קדושות, הקדושה הראשונה של החוזה מלובלין, והקדושה השניה של הסַפָּר שהינו יהודי פשוט אבל היה מוכן לקבל מכות נמרצות בשביל יהודי אחר. אשרינו עם ישראל – עם הקודש שיש בינינו ערבות הדדית ודאגה לזולת.
מה אתה מוכן לעשות בשביל הזולת? סיפורו של הסַפָּר של החוזה מלובלין זצ"ל – עוד סיפורים
