דמעות ביריד של קובנא…
היה זה זמן קצר לאחר תום ’מלחמת העולם השנייה'. מרן הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ, ה'חזון איש' זצ"ל פגש את הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל וראה שפניו נפולות בשל אבדן רוב מניינו ובניינו של העם היהודי בשואה הארורה, הכאב מלא את ליבו עד שהרגיש שאין מנחם לו.
ביקש ה'חזון איש' לספר לו להרב קמינצקי על דין תורה עגום שהתקיים בעיר קובנא שבליטא, מטרתו היתה לעודד את הרב קמינצקי ולנחמו.
החל ה'חזון איש' לספר מקרה שהגיע לבית הדין המקומי. אחד מבני העיירה היה נוהג לסחור ביריד. הוא היה מלווה מעות וסכומי כסף גדולים מאוהביו וידידיו, יוצא ליריד ורוכש סחורה אותה היה מוכר לבני העיירה, וכך מרוויח מעותיו בצמצום.
ביום מן הימים התקשה לצאת ליריד ולשם – כך שיגר את רעייתו. אלא שבדרך איבדה האישה את צרור הכסף, ופניה נפלו. פנתה כה וכה וראתה כי אין צרור. פנתה אפוא לרוכלי היריד ואלה אותם אם מישהו מצא צרור כסף. אחד הרוכלים דווקא השיב לתשובה זו בחיוב, אך מיד הטעים שמן הדין אין חייב להשיב לה הכסף, שכן הרי ההלכה קובעת כי 'מצא מעות מפוזרים – הרי אלו שלו' (כן נפסק בשלחן ערוך חושן משפט סימן רסב סעיף יא). ואולי לפנים משורת הדין היה מן הראוי שישיב לה הכסף, אך עתה מעותיו לחוצות לו והוא זקוק להם מאוד…
האישה, שלא ידעה נפשה מרוב עגמת נפש, שמה פעמיה לעבר ביתו של רב העיר – הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל וביקשה להתדיין אצלו בנושא הכאוב. ואכן נקבע תאריך לדיון.
באותו בוקר הגיעה האישה לבית רבה של קובנא ושחה בדמעות שליש את דבר כאבה לנוכח צרור הכסף שנעלם ממנה, וכי הלה אביר לב הוא לנוכח כאבה. זה, לעומתה, כמובן טען שהדין עמו, שכן כך הוא פסק ההלכה הערוך. לאחר ששמע טענותיהם פסק הדין של הרב ספקטור הפתיע את כולם. "אמנם ההלכה קובעת ש'הרי אלו שלו' מצד ייאוש הבעלים, אך האישה איננה 'בעלת הבית' וכי לייאושו של בעלה אנו זקוקים, אך הוא – שכלל לא ידע מהנעשה לא יכול היה להתייאש, וממילא חייב המוצא להשיב לאישה את האבידה.
בפסק זה רמז ה'חזון איש', גם אם לא יסף במילותיו, שהאדם אינו בעל הבית על העולם כדי להתייאש, שהרי הכל שייך רק לבורא העולם, ומימלא ייאושו אינו חשוב כלל ייאוש. ועליו להתחזק באמונה ולהתפלל אל ה' שיושיע אותו מצרותיו, ולא ליפול ברוחו כלל וכלל חלילה.
(רבי אלימלך בידרמן שליט,א – 'באר הפרשה' פרשת ויגש תשע"ח).
