פרשת כי תשא – אות קטנה מוסר גדול
עם שלם יצא ממצרים בכח גדול וביד חזקה, בדרכם אל הר סיני בו קיבלו תורה והספיקו לראות מראות אלוקים בקריעת ים סוף, לאחר מתן תורה עלה משה להר סיני והבטיחם לשוב בעוד ארבעים יום.
לפי החשבון שבו טעו עם ישראל יום הארבעים הגיע אך משה לא חזר, יצר הרע הכשילם וחטאו בעגל הזהב. היה זה מעשה מביש בו המירו העם אלוקים חיים בעגל עשוי מזהב.
לאחר חטא העגל נאמר למשה רבינו: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לב, ז). היו שחגו ושמחו סביבו ואף קראו לפניו: "וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לב, ד). רש"י הקדוש מסביר שהיו אלו הערב רב שעלו עמם ממצרים שעשו את הכל, ולכן נאמר 'אלה אלוהיך ישראל' ולא 'אלה אלוקינו ישראל'.
וככוחה של חברה רעה, הטעו ודרדרו אחריהם חלקים רבים מהעם. ומיד חרון אף ה' החל לכלות בעם ומתו כשלושת אלפים איש (זוהר ח"ב עמ' קצד), מלבד אותם ששמחו בלבם בעגל שהם מתו במיתת דרקון (יומא סו:).
משה יורד מן ההר, משבר את לוחות הברית, לוחות מעשה ידי אלוקים, טוחן ושורף את עגל הזהב, ועומד בתפילה ובתחנונים לפני הקב"ה שלא יכלה את עמו. לאחר ארבעים ימי התפילה, עלה משה להר סיני בפעם השניה לעוד ארבעים יום נוספים, שבסיומם הוא יורד ומביא בידו את הלוחות השניים. אך בשונה מקודמם, לוחות אלה מעשי ידי משה, רק הכתב "מכתב אלוקים הוא". בירידתו מן ההר, מבחינים עם ישראל כי קרן עור פני משה: "וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר, וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" (לד, כט).
מה הם ראו במשה ש"קרן עור פניו"? זאת ועוד, היאך לא הרגיש משה רבינו גדול הנביאים שעור פניו מבהיק ומזהיר כזוהר הרקיע?
פירש רש"י הקדוש: שקרן הוא בא מלשון קרניים, שהאור היה מבהיק ובולט כמין קרן במצחו. ומיד שאל: "ומהיכן זכה למשה לקרני הוד?", והשיב: "כי אמרו רבותינו במדרש (תנחומא סי' לז), כשהיה משה במערה נתן הקב"ה את ידו על פניו שנאמר: 'ושכותי כפי' ".
ברם, לרבינו ה'אור החיים' הקדוש זיע"א ישנו מהלך נפלא משל עצמו. וכך הוא שואל, איך יתכן הדבר שלא ירגיש בעל חי בדבר שניתוסף בפניו קירון פנים? ותירץ שמשה לא תלה קירון פניו בעצמו. כי בהיותו בהר, אם ירגיש בהוד פניו, יתלה הדבר כי יבהיקו פניו מאור פני א-ל המדבר עמו. טוב זה בסדר לחשוב כך בהיותו בשמים לפני הקב"ה, אולם כאשר ירד מההר והרגיש בקירון פניו מה העלה בדעתו? אלא ברדתו מן ההר היה תולה שפניו מאירים מאור הלוחות שהיו מול פניו, ולא ידע כי קירון הפנים היה קבוע בו בעור פניו, וזו הסיבה שלא עשה מסווה לפניו כשירד מן ההר עם הלוחות, וכשהניח מידיו הלוחות, ולא נשאר לו במה לתלות אלא רק בעצמו, הרגיש שזוהי מתנת אלוקים שקרן עור פניו, ונתן המסווה לפניו, בסוד 'כבוד אלוקים הסתר דבר'.
ובדברים אלו מיישב רבינו הקדוש, רבי חיים בן עטר את השאלה היאך משה לא הרגיש בקירון פניו. ומוסיף מדברי המדרש (שמו"ר מז, ו): "אמר רבי יהודה בר נחמן כשכתב משה רבינו את ספר התורה מפי ה' נשתייר בקולמוסו קמעא דיו, והעבירו משה על ראשו ומשה נעשה קרנו הוד". לדברי המדרש הדיו שנותרה בקולמוס, היא זו שגרמה לסגולה הנפלאה. אך מהו פשר הדבר? מדוע הניח הקב"ה טיפת דיו מיותרת בקולמוסו?! הן אדם שאינו יודע לכוון במדוייק את כמות הדיו הנדרשת, שם בקסת מעט יותר מהנצרך. אך הקב"ה לא זקוק להרבות בדיו שמא יחסר.
לכן, מבאר ה'אור החיים' הקדוש ביאור נפלא: "ואולי שיכוונו לומר, כי מצינו שמידת הענווה למעלה מהכל. וכן אמרו רבותינו (מדרש עה"פ משלי טו, ו), כי היראה היא עטרה לחכמה, ועקבה וסנדלה של מידת הענווה. ומצינו שהעידה התורה על משה שהוא "עניו מאוד מכל האדם", וכשאמר לו ה' לכתוב: "והאיש משה עניו מאוד", מחמת ענוותנותו משה לא כתב 'עניו' אלא 'ענו', חסר יו"ד, ואף זה מן הענווה שבו, ובשכר זה זכה לקרני הוד. והוא מה שרמז רבי יהודה בר נחמן, באומרו 'נשתייר בקולמוס קמעא', והוא אות יו"ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותנותו".
הבה ונתבונן בדבר ענוותנותו של משה, שגרמה לו לכתוב על עצמו מתוך ענווה. משה מחוייב לכתוב את התורה על פי ה', אך הוא מנסה לצמצם את עצמו ככל הניתן ולא "לתפוס מקום". אמר לו הקב"ה למשה, "אתה מבקש להמעיט את עצמך ולהחסיר אות אחת מתורתי, אני אדאג שישתייר מהדיו האלוקי בקולמוסך, וממנו נוספה לך מעלה של קירון עור פנים". וככל שהאדם חש את מיעוט ערכו, ומקטין עצמו יותר, הקב"ה מגדלו ומרוממו על כל המעשים ומשליטו על כל הבריאה.
מספרים על אחד שניגש לרבו ושאלה בפיו: אמרו חז"ל "שכל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו", ואילו אני תמיד בורח מהכבוד, ומעולם לא רדף הכבוד אחרי? השיבו רבו: "מתוך שאלתך משמע שכשאתה בורח מן הכבוד, מפעם לפעם אתה מסתובב לאחור כדי לבדוק אם הכבוד רודף אחריך. אלא שהכבוד סבור שאתה מבקש לתופסו, והוא ממהר לברוח ממך".
פרשת כי תשא – אות קטנה מוסר גדול – עוד מאמרים
