השנה האחרונה אוטוטו מאחורינו, לא להאמין איך חלפה לה שנה, עכשיו עלינו לחשב מסלול מחדש לתקן את העבר ולבנות את השנה הבאה עלינו לטובה.
סיפור מרגש אירע וסיפר אותו הגאון רבי חזקיהו משקובסקי שליט"א. המסופר על אדם מפורסם, אשר למד בצעירותו בישיבת פוניבז', ובעקבות משבר שפקד אותו, גמלה בלבו ההחלטה כי עליו לעזוב את לימודיו בישיבה. וממחשבה למעשה, עזב הבחור את הישיבה.
הוא חיפש את מבוקשו ברחובה של עיר, חברים נאמנים, כסף, אושר ועושר כפי שמצייר יצרנו הרע, אך מהר מאוד הוא הבין ששם ברחוב הוא לא ימצא את מבוקשו, חלפו הימים והוא התגייס לצבא. הוא לא היה טיפוס מקולקל מטבעו, אולם באופן טבעי חבריו לא שמרו איתו על קשר, ואט אט הקשר ביניהם נותק.
הוא הרגיש את עצמו בודד לגמרי מכל מה שעובר עליו, ואף העובדה שעזב את היכל הישיבה, ציערה אותו שבעתיים, והוא הכה על חטא שמיהר לקבל החלטה הרת גורל שכזו מבלי לחשוב מהם ההשלכות. בעיקר כאב לו שאיש לא רוצה לשוחח עמו. אביו ואמו עדיין היו בחיים, אבל הם לקחו קשה את החלטתו וכמעט ולא היה לו שיג ושיח עמהם.
יום אחד בהיותו במחנה הצבאי, הודיעו לו שהגיעה עבורו גלויית דואר, והוא יכול לקבלה במשרד המפקדה, תמה הלה: "מי כבר יכול לשלוח לי גלויה? מי הוא זה שעוד לא שכח ממני לגמרי? הרי אף אחד לא רוצה לדבר איתי!" שאל את עצמו. הוא ניגש למשרדי המחנה הצבאי שם קיבל את הגלויה, הוא התפלא לראות כי שם השולח המופיע על הגלויה נקרא 'שמואל'.
הוא ניסה לאמץ את זכרונו אם היה לו פעם חבר העונה לשם 'שמואל', אך לשווא הוא לא נזכר. בשום אופן הוא לא יכול היה להעלות בדעתו מיהו אותו 'שמואל' ששלח לו את המכתב.
הוא פתח את החבילה לאט לאט, וכמעט והתעלף מרוב התרגשות. הוא קרא את המילים הבאות שוב ושוב, כשדמעות רותחות זולגות על לחייו: "יקירי ואהובי, דע לך, כי לאן שלא הגעת, ואיפה שאתה נמצא, אני רוצה במאוד מאוד לפגוש אותך ולשוחח איתך". על החתום, שמואל רוזובסקי".
היה זה מכתבו של ראש ישיבת פוניבז' שבה למד. למרות שהיה אסור לו לצאת מן המחנה באותה שעה, הוא לא היה יכול לעמוד מול פרץ רגשותיו. הוא ברח מהמחנה הצבאי הממוקם סמוך לעיר רמת גן, ועלה לישיבת פוניבז' שבבני ברק, מיד עם כניסתו לישיבה הוא הרגיש צמרמורות בכל גופו, כאן הוא מקומו.
הוא פגש את ראש הישיבה האהוב, שכל כך המתין לו, והקדיש עבורו לילה שלם כדי לשוחח עימו על כל הבעיות שעברו עליו, וכן על כל הקשיים שחווה עד עכשיו. ואכן בסיומו של לילה מרגש שכזה החליט אותו הבחור, כי הוא עוזב את הכל, וחוזר ללמוד בישיבה כימי קדם.
אנחנו מתרגשים לשמוע סיפור שכזה, ומתפעלים מהלב הרגיש של ראש הישיבה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ועלינו לזכור שכל אחד מאיתנו מקבל מכתב דומה, בפרוס ימי חודש אלול, מהקב"ה בכבודו ובעצמו.
גם הוא קורא לנו בחיבה גלויה, ומבקש מאתנו בתחנונים – "בני היקרים איפה שאתם נמצאים, לאן שלא הידרדרתם, צאו מהבוץ, אני רוצה אתכם שוב לידי, בואו אלי, בואו, רק תבואו".
מדוע אין אנו מתרגשים? ומדוע מעינינו לא זולגות דמעות רותחות של אהבה? התשובה היא שאנו מתקשים קשה להבין עד כמה רחמיו הגדולים של הקב"ה מושפעים עלינו בימים אלו, וביכולתנו לתקן את מעשינו של כל השנה כולה, אם רק נתחיל בוודאי גם נצליח.
