רבים טוענים, ובצדק, שהעולם הזה הוא 'עלמא דשקרא' – עולם השקר. השקר מסבב את העולם, ומפעיל את חושי הדימיון בקרב יושבי היקום. יש החושבים כי באמצעותו ההצלחה תניב להם פירות, אולם המציאות טופחת על פניהם. ואף שלעת עתה נראה שנוחל הוא הצלחה, כבר אמר התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס, "כי המרמה בדרכיו – מת בחצי ימיו. המרמה את הבריות – מתאבל בסופו" (אוצר המדרשים מרגניתא דבי רב). כה נורא הוא השקר עד שחז"ל (סנהדרין פט:) מגלים לנו, כי עונשו של בדאי, שאפילו אם אמור יאמר דבר אמת אין דבריו נשמעים.
בפרשתנו ישנו ציווי כה ברור ומצוי, ופעמים נכשלים בו רבים וטובים: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק, וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע" (כג, ז).
ופירש רבינו עובדיה הספורנו זצ"ל, שציוותה התורה שמכל דבר שיוכל לסבב שקר, על האדם להיזהר ולהתרחק ממנו שמא מתוך הדברים ילמד לשקר. ולכן אם היה כתוב האיסור לשקר בלשון "לא תשקרו" או "אל תשקרו", היינו מבינים רק שאכן אסור לשקר, אולם עכשיו שאמרה התורה "מדבר שקר תרחק", לא די לא לשקר אלא עלינו לברוח ולהתרחק מהשקר ולא להימצא בקרבתו.
וכן אומר דוד המלך עליו השלום (תהילים קא, ז): "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי". דוד מלמדנו כי איננו מוכן להיות במחיצת אנשים אשר עושים רמיה ודוברים שקר. ומכאן דרש בגמרא (סנהדרין קג.) "רבי ירמיה בר אבא ואמר: כי אחת מארבע כיתות שאינם מקבלות פני השכינה לעתיד לבוא, הם כת השקרים, דכתיב: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". ולכאורה, מדוע מידת השקר קשה כל כך? שהאוחז בה נענש בעונש כה חמור? זאת ועוד, מהו הקשר בין שני האיסורים הללו, לשקר והריגת הצדיק? שהכל מסכימים שלהרוג קשה מהשקר.
תירץ הגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א על פי דברי הגמרא (סנהדרין צז.) שאירע מעשה ברב טביומי שהגיע למקום שנקרא שמו 'קושטא', מלשון אמת. אנשי המקום נזהרו בכל מאודם שלא להוציא דבר שקר מפיהם, וזכו בשכר זאת שאף אחד מבני היישוב לא נפטר לפני זמנו.
רב טביומי נשא לאישה את אחת מבנות המקום ונולדו להם שני ילדים. בערב שבת קודש, בעת שנכנסה רעייתו לרחוץ לכבוד שבת, באה שכנתה לביתה ושאלה האם היא נמצאת כעת. רב טביומי, חש כנראה שלא בנוח לומר שהיא מתרחצת כעת, אמר לה שאינה בבית. מספרת שם הגמרא, שמיד באותו הרגע שני ילדיו נפטרו. כל אנשי קושטא הזדעזעו מהמקרה הזה שלא היה רגיל כלל בעירם, והחלו לחקור מדוע אירע כדבר הנורא הזה. כאשר גילו את סיבת הדבר, באו לרב טביומי וביקשו ממנו שיעזוב את העיר, כדי שלא לגרות במקומם את מלאך המוות, רח"ל.
ישנו כלל מוסכם שהאדם קובע את מקומו בסביבה התואמת למידותיו. ואם רב טביומי קבע את מקומו בעיר קושטא כנראה שהיה נזהר לדבר אמת, ויתכן שהייתה זו מעידתו האחת והיחידה, והלקח הנלמד מכאן הוא מפחיד ונורא. פעמים אדם יכול להיות צדיק ונקי, והילדים קטנים שלא טעמו טעם חטא מעולם, ובכל זאת בחוסר זהירות ב"מדבר שקר תרחק", עלול, ח"ו, לגרום לכך שנקי וצדיק נהרגו. וזהו אם כן הקשר שעל ידי ש"מדבר שקר תרחק", לא תגרום ל"ונקי וצדיק אל תהרוג".
על פי התורה הקדושה האמת אין יכול לדור בצוותא עם השקר, לכן בכל מקום בו נמצא השקר אין האמת דר במחיצתו, ולא תיתכן ערבוביה.
הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל ביקש בצוואתו שלא יספידוהו לאחר מותו משום מעשה שהיה, שאותו סיפר לנכדו: "הדבר אירע בימי הרעב שבמלחמת העולם הראשונה. ככל אנשי ירושלים, אף אני ובני ביתי סבלנו מחרפת רעב קשה. באותם ימים היה בירושלים גבאי צדקה שקיבל כספים מחו"ל כדי לחלקם בין הנזקקים בעיר. ובין היתר הגיעו אליו כספים שנועדו לי, משהתמהמה מלהביאם אלי, חלפו כמה ימים ואותו נדיב לב כתב לי מכתב ובו שואל בהקפדה: "מדוע אינך מאשר קבלת הכסף ששלחתי על ידי אותו גבאי צדקה"?
הלכתי לגבאי הצדקה וביקשתי את כספי הנמצא אצלו. הוא השיב לי כי עליו לבדוק האם מתגורר בירושלים אדם נוסף הקרוי בשם אריה לוין שמא כסף זה נועד לו ולא לך. אמרתי לו שלמיטב ידיעתי אין עוד אדם שקרוי בשם כשלי בירושלים, ומה גם שהנדיב בעצמו פנה אלי לאשר קבלת הכסף. אבל גבאי הצדקה ביקש לברר שוב. בינתיים, נפטר אחד מילדיי מחמת הרעב הקשה אל מול עיני, ובמהלך ימי השבעה הופיע בביתי גבאי הצדקה ואמר שאכן הכסף שייך לנו. זה היה כבר מאוחר מדי שאת ילדי אי אפשר להשיב.
ימים ספורים לאחר מכאן נפטר הגבאי לבית עולמו, ושמעתי כרוז בכל ירושלים הקורא להשתתף בהלווייתו, הלכתי, ושמעתי היאך מספידים אותו שעשה שליחותו באמונה, ושהיה מקפיד להעביר את הכספים מיד.
והסקתי שכאן בעולם הזה משבחים את האדם גם על מה שלא היה בו, אבל בעולם האמת יודעים הכל, וקיבלתי על עצמי שלא יספידו אותי.
