בפרשת וארא – מה ניתן לעשות עם גרגרי מלח?
סבל רב סבלו עם ישראל במצרים, שיעבוד בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, בין רגע ירדו ממעמדם הרם כצאצאיו של יוסף הצדיק המשביר לכל ארץ מצרים. יוסף הביא את מצרים לשגשוג רב, קנה את שדותיהם ואף אותם לעבדים לפרעה, והעתיד הנשקף מנגד היה נראה נעים וטוב. אלא שיום אחד זה קרה "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", שכח הוא את שעשה יוסף למענו ולמען עמו אולם אין זה פלא, כבר אמרו חז"ל (ב"ר פט, ז) "ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה".
על מה ולמה הגיע לעם ישראל כל הסבל הנורא? הרי לא מצינו בפסוקי התורה סיבה אשר בעבורה קיבלו את העונש הקשה? ויישב רבינו 'הכלי יקר' זצ"ל, כי הקב"ה הודיע לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". ובפועל לא נשתעבדו במצרים אלא רק מאתיים ועשר שנים? אלא
שנוספו לעם ישראל צרה ושיעבוד של ארבע מאות שנה במאתיים ועשר שנים, לו כדי שהסך המועט יעלה לחשבון מרובה, שבימים מועטים אלו דומה כאילו נשתעבדו שנים רבות, וע"י זה יתקרב הקץ. ועוד מצא מרן החיד"א זצ"ל (זרוע ימין על הגש"פ), רמז במילה "קץ", וכן אמרו בהגדה: "שהקב"ה חישב את הקץ", ש"קץ" עולה בגימטריה מאה ותשעים, ואם נפחית אותם מסך הארבע מאות שנה שנאמר לאברהם אבינו נקבל מאתיים ועשר, ואלו הן השנים בהם נשתעבדו.
מעתה מבינים אנו שהשעבוד הקשה היה פשוט משתלם, וכל הסבל והצער הנורא פשוט היה באמת לטובתם. וכך נאמר בפרשתנו: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו, ה).
על איזה ברית מדובר? הסבר נפלא הסביר הגה"ק בעל ה'מאור ושמש' זצ"ל בשם הרה"ק רבי מנחם מנדל מרמינוב זיע"א, בגמרא (ברכות ה.), אמרו חז"ל נאמר ברית במלח שכתוב: "ולא תשבית מלח ברית", ונאמר ברית ביסורים שכתוב אחרי הקללות שבפרשת כי תבוא (כח, סט): "אלה דברי הברית". ובכן במה אם בכלל דומה המלח ליסורים? אלא מה ברית האמור במלח, מלח ממתק את הבשר, אף ברית האמור ביסורים, יסורים ממרקין את כל עוונותיו של האדם ונעשה הוא זך וטהור.
כלומר, טבע הטביע הקב"ה במלח שיהיה בכוחו למתק את הבשר, לרככו ולעדנו מאדמומיות שבו, כך היסורים ממתקים הם את האדם וממרקים אותו מכל חטא ועוון. ותכונה טובה נוספת יש בו במלח, שהוא מטעים את התבשיל. ברם תכונה זו היא רק במשורה ובמידה מסוימת, שאם יתן מלח רב בתבשיל הרי הוא יתקלקל וימאס ושוב לא יאכלו ממנו. כך הם היסורים הם מטיבים לאדם כאשר הם במידה הנכונה, מיישרים את לבו ובגינם מיטיב האדם את מעשיו, אולם אם באו על האדם יסורים רבים ומכאוביו גברו מעל לראשו, ביכולתם להעביר את האדם על דעת קונו.
וכך נאמר: "שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – הן ראיתי את הסבל הגדול והיסורים הקשים, ולכן "וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" – את ברית המלח, שטוב הוא רק במידה ולא יותר מידי. לכן לא אוסיף לייסר אותם ועלי להוציא את בני ישראל מארץ מצרים ויפסקו היסורים מהם.
מסופר על האדמו"ר הקדוש מחב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל, בעל 'התניא', שבאחד הימים הגיע להתארח במחיצתו אחד מראשי הישיבות שבליטא. וכבר בדרכו לביתו תהה ראש הישיבה "הלא בעל התניא, למד אצל המגיד ממזריטש ומעניין מה קיבל ממנו". ומשנודע לבני ביתו של בעל 'התניא' שהגיע אליהם אורח כה חשוב, טרחו כולם להנעים ולכבדו כיאה לתלמיד חכם. ובבוקר הסיקו עצים ובישלו בעבור האורח מרק חם שיחמם את גופו מהקור העז.
הרבנית, רעיית בעל 'התניא', בישלה ותיבלה את המרק במלח ותבלין, והניחה את הסיר על האש. ראתה העובדת היהודייה שסייעה בהכנות וסידור הבית וחשבה בינה לבין עצמה "הרי גם אני רוצה ליטול חלק במרק לכבוד התלמיד חכם", והוסיפה קמצוץ של מלח. ולאחריה הגיעה גם בתו של בעל 'התניא' ואף היא חשבה "מהי תרומתי עבור כבוד התורה?", ונטלה קומץ של מלח ותבלין והוסיפה למרק.
וכשהגיע האורח לעת ערב כיבדוהו לישב סביב השולחן הערוך בכל טוב, הגישו לפניו קערת מרק צח וחם. בעל הבית טעם תחילה מהמרק החם ושיבח את עקרת הבית על המרק הטעים שבישלה, התלמיד חכם טעם מהמרק ומיד פלטו "מה קרה?" שאל המארח את אורחו: "המרק מלוח מאוד אינני יכול לאוכלו!". השיב הלה. בעל התניא הרהר קמעה ואמר "אצל מורי המגיד ממזריטש למדתי לבטל את חוש הטעם ולאכול רק כי צריך להתקיים ולא בכדי להתענג!". ובכך קיבל ראש הישיבה תשובה לשאלתו… כך היסורים באים למתק את העוונות ולמרק את הנשמה מכל רבב, מי שרוצה להתענג בעולם הזה הן מתקשה להכיל אותם בועט ומבעט בהם, ולעומתו המבין מטרת בואו לעולם, לתקן את מעשיו אינו שש בהגיע אליו היסורים, אך מבין הוא שהם לטובתו.
פרשת וארא – מה ניתן לעשות עם גרגרי מלח? – עוד מאמרים
