הנה בגמרא (שבת כה:) אמרו: "הדלקת נר לשבת היא חובה". וכמה טעמים נאמרו בדבר. רש"י כתב שהחיוב משום שבמקום שאין נר אין שלום, שהולך באפילה ונכשל באיזה חפצים ונופל, וכתוצאה מכך נעשה רוגז וכועס אין השלום שורר בבית.
ויש אומרים (תוספות שם ד"ה הדלקת נר, רמב"ם פ"ה מהל' שבת ה"א) שמדליקים נרות שבת משום עונג שבת שיהיה אור בבית. ויש מי שכתב (רבי אליעזר ממיץ בספר יראים סי' תכט) שטעם החיוב בזה משום כבוד שבת שנאמר עליו: "וכבדתו מעשות דרכך".
ולהלכה פסק מרן בשו"ע (סי' רסג סעיף א): "יהא זהיר לעשות נר יפה, ויש מכוונים לעשות שתי פתילות [או שתי נרות] אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור". והרמ"א כתב אפשר להוסיף עוד נרות וכן נוהגים. ויש מדליקים שבעה נרות כנגד שבעת ימי השבוע, ויש מדליקים עשרה נרות כנגד עשרת הדברות (מ"ב סק"ו).
וכיום שיש בכל בית תאורה, לכאורה בטלו להם כל הטעמים הללו, שרואה האדם לאן הוא הולך ולא יכשל בחפצים, וכן יש כבוד ועונג שבת שהבית מואר באור גדול.
אלא שכל תקנות חז"ל שתיקנו לנו, אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה לעולם. נביא דוגמא אחת לכך, תיקנו חז"ל שהשליח ציבור חוזר שוב על תפילה, שבזמנם לא היו מתפללים מתוך הסידור ותיקנו לחזור על התפילה להוציא ידי חובה את אלו שלא יודעים להתפלל, אך היום ב"ה כולם יודעים להתפלל ומתפללים מתוך הסידור ולכאורה אין כל כך צורך בחזרה מכל מקום אף שבטל הטעם התקנה במקומה עומדת.
וכתבו פוסקי זמנינו מרן הגרש"ז אויערבך בספר שמירת שבת כהלכתה (פמ"ג הערה קע"א), ומרן פאר הדור הגר"ע יוסף בספרו חזו"ע (שבת ח"א עמ' רטו), כי ראוי לפני הדלקת נרות השבת לכבות את אור החשמל, ולחזור ולהדליקו לאחר הדלקת הנרות לפני שאומרת התפילות להצלחת בני ביתה כפי שנוהגות הנשים, ובשעת הברכה לכוון גם על אור החשמל ובזה יוצאים י"ח המצוה לכל הדעות.
להלכה ולמעשה ראוי ונכון לכבות את אור החשמל בחדר שמדליקה בו האישה את נרות השבת, ומיד לאחר שהדליקה הנרות תחזור ותדליק את אור החשמל ותתפלל על בני ביתה.
