סיפור מצמרר שאירע עם יהודי אמריקאי שחלה קשות במעיים במשך שלושים שנה, עד שבחלום הלילה גילו לו מן השמים מדוע נענש ביסורין הקשים ומה התרופה למכתו?
ישנם דברים שעל האדם לברוח מהם כבורח מהאש, אחד מהם הוא ביזוי תלמידי חכמים. כל בר דעת יודע שיש להיזהר שלא לפגוע בתלמידי חכמים, שהפגיעה בהם היא בזיון בכבוד התורה, ואין כבודם מחול (קידושין לב.), זאת ועוד, יש בכך סכנה גדולה מאוד, שאמרו חז"ל (פרקי אבות פ"ב מ"י): "והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש. ועוד שהקב"ה תובע את עלבונם של התלמידי חכמים (ברכות יט.). וכל הפוגע בכבוד תלמיד חכם נקרא אפיקורוס (סנהדרין צט:).
מעשה נורא סיפר מגיד המישרים הרה"ג רבי שלמה לוינשטיין שליט"א, "נשלח אלי מכתב ובו סיפור מזעזע עד כמה יכול אדם להיענש על ביזוי תלמידי חכמים, וכל שכן שענוש יענש על ביזוי גדול הדור שזהו עוון חמור שבעתיים". פתח הרב את דבריו: "ידידי הרב בן ציון סנה שליט"א מהעיר מונסי שבארה"ב, שלח אלי את המכתב עם כל ההתרחשות כהוויתה מגוף ראשון. יום אחד ניגש אלי יהודי הסובל מיסורים קשים וכואבים, כבר שנים שהוא סובל מכאבי מעיים נוראים, וכלשונו: 'כמה פעמים ראיתי את המוות מול העיניים'. לא חיכיתי ומיד עשיתי את כל הבדיקות הנדרשות, אלא שהתוצאות היו כי לא מוצאים שום דבר שיכול להצביע מהי הסיבה לכאבים הנוראיים. הרופאים שלחו אותי מבדיקה לבדיקה אך ללא הואיל, לא נמצאה הסיבה לכאביי החזקים. הימים חלפו ואיתם הכאב, שתתי את כל סוגי הכדורים משככי הכאבים, אבל הכאב לא פסק.
חלק מהרופאים אמרו לי אולי זה בכלל רגישות למאכלים מסוימים? תבדוק מה אתה מכניס לפה, אולי תשנה תזונה? וכשתבוא התקפת הכאב תבדוק מה הכנסת לפה. המצב לא השתנה הכאבים רק גברו וגברו ולא הייתה לי שום מנוחה, כבר חשתי לפעמים שקצתי בחיי, אם כך נראים חיי אז למה לי חיים?!
יום אחד נזכרתי בדברי חז"ל (שבת נה:) "אין יסורים בלא עוון". התחלתי ועשיתי עם עצמי חשבון נפש, מידה כנגד מידה, אולי זה קשור לענייני כשרות שנכנסו אל המעיים, אמנם מיד שללתי את האפשרות הזו, שכן אינני מכניס לביתי אלא את ההכשרים המהודרים ביותר. הוספתי להקפיד יותר בענייני מאכלים, ולצערי לא עזר כלום, לא די שהכאבים לא חלפו אלא הם התחזקו עוד יותר.
מרוב כאב זעקתי והתפללתי ללא הרף לפני הקב"ה, הרגשתי כאילו ישנה מחיצה ביני לשמים ומונעת מתפילתי להתקבל. לפני מספר חודשים התכוננה משפחתי לשמחה של אחד מצאצאי, כולם היו בהתרגשות ושמחה אך אני שמחתי הייתה מהולה בפחד גדול, חששתי שמא יתקפו אותי כאבי המעיים באמצע החתונה.
ואכן מאשר יגורתי בא לי, באמצע קבלת הפנים נתקפתי בכאבי מעיים עד שאיני לתאר ולשער את הכאבים שהיו לי, בעקבות הכאבים עיכבו את החתונה למשך כשעה, בקושי הצלחתי לעמוד על הרגלים תחת לחופה. במהלכה התפרצתי בבכי כפי שמעולם לא בכיתי. לא היה אכפת לי איך יסתכלו עלי. אמרתי לעצמי: 'אולי בשעת רצון זו תחת החופה התקבלו תפילותי, ואבין על מה כל הסבל'.
לאחר החופה חשתי הקלה נפשית, הרגשתי שישועתי קרובה. בחג הפורים שהיה כמה ימים לאחר החתונה, הלכתי לישון בשעת לילת מאוחרת, והנה בשוכבי על משכבי אני רואה בחלומי שלט עם המילה "מ-ע-י-ם". עם ראשי תיבות – "מרן עובדיה יוסף מחה תמחה". כמובן שהתעוררתי בפחד נורא, וישר עלה בזיכרוני סיפור שלצערי הרב אירע איתי שלושים שנה אחורה.
כשהייתי בחור הורי שלחו אותי ללמוד בישראל. גדלתי בבית שהוא אנטי ציוני, והציונים הם בגדר עבודה זרה. וכשהגעתי לארץ ישראל השתתפתי בהפגנות נגד אנשי הציונות בכל הזדמנות שנקרה לפני. באחד מימי חג הפורים של אותה שנה חגגנו את שמחת הפורים וישבנו קבוצת חברים, ואני בטיפשותי שרתי את השיר 'מחה תמחה' ואמרתי בין המילים את שמו של אותו צדיק וקדוש, ה' ירחם עלי. עשיתי חשבון נפש שמידה כנגד מידה יסרוני כליותי משך שנים רבות, שעל זה אמרו חז"ל "המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו".
שאלתי את הרב שאצלו אני לומד מה עלי לעשות? והוא אמר שעלי לאסוף עשרה אנשים ולעלות לקברו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בסנהדריה, לחלוץ נעליים ולבקש מחילה כמופיע בהלכה, וכן לרכוש את ספרי מרן הרב עובדיה יוסף אשר רבים לומדים מתורתו הקדושה ולחלקם לזיכוי הרבים. אמרתי לרב שכרגע אין מטוסים ואיך אטוס מארה"ב לישראל? הרב הציע לי למנות שליח שיאסוף מנין לעלות לקברו של מרן הרב עובדיה יוסף. עשיתי כדברי הרב, הטלפון היה פתוח, חלצתי נעלי בבתי ואמרתי בבכיות רבות: 'חטאתי לה' אלוקי ישראל ולכבוד מרן הרב עובדיה', וביקשתי סליחה ומחילה על מעשי המטופשים, וכולם ענו לי בקול רם: מחול לך מחול לך מחול לך. וזכיתי והסרתי ב"ה את חרון האף שהיה עלי".
הן כבר אמר החכם באדם שלמה המלך ע"ה "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ" (קהלת ה, ה). מוטב לאדם לשתוק ולא לדבר מאשר לדבר ולהביא על גופו יסורין קשים ומרים, זה על הנאמר לכל אדם שלא ידבר סרה ברעהו, וכל שכן להיזהר מלדבר על תלמידי חכמים שהקב"ה תובע עלבונם (ברכות יט.).
