על הפסוק הנאמר בפרשה: "וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה" (יד, כ).
אומרת הגמרא (מגילה י.): שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, ואמר על כך רבי יוחנן: בשעה שטבעו המצרים בתוך הים, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר להם הקב"ה: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". ובאמת שאין הדבר מובן, הלא אותם המצרים שהעבידו את עם ישראל בפרך מאתיים ועשר שנה, והשליכו את ילדיהם ליאור, ושחטו אותם בצורה אכזרית, ומה בכך אם יאמרו אז המלאכים שירה לפניו יתברך? ועוד מקרא מלא אני דורש: "באבוד רשעים רינה" (משלי יא, י).
כך מקשה מרן החיד"א זצ"ל, ואכן בהשקפה ראשונה נראה שזהו פשט דברי הגמרא. שכאשר ביקשו מלאכי השרת לומר שירה על כל המצרים שטבעו בים, גער בהם הקב"ה וכה אמר: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". הכיצד יכולים אתם לומר לפני שירה כעת, כשהמצרים שהם מעשי ידי טובעים בים? והלא כבר נאמר: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" (משלי כד, יז).
כך הכל מבינים את הגמרא. אך ישנו הסבר נוסף וטמון בו רעיון אחר לגמרי. אומר מרן החיד"א כי בשמים דנו מלאכי השרת, מהו העונש הראוי אשר מגיע למצרים, ובאיזה אופן הקב"ה יכלה אותם מן העולם על כל מה שעוללו ברשעותם לעמו?
אותם המלאכים אמרו: "רבונו של עולם, למה לך להרוג אותם במים?! אנחנו נשיר להם את שירת המלאכים, ואתה תפתח להם את האוזניים, והם ימותו מאליהם!". כמו שקרה עם סנחריב וחייליו כשצרו על ירושלים. החלו מלאכי השרת לומר לפני הקב"ה שירה בנעימה, ומיד כאשר שמעו החיילים את שירת המלאכים, מתו כולם ונפלו כפגרים מתים. אם כך אמרו המלאכים – גם הפעם הבה ונשמיע להם שירה, וכך ימותו כולם. אך כאן, הקב"ה סירב בתוקף ואמר להם: "וכי אני ייתן למצרים מתנה כזו, לשמוע את שירתכם הכה נעימה?!".
וזהו הפשט: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" – זה היה העונש הראוי למצרים אחרי כל מה שהם עוללו לעם ישראל במשך כל שהותם בארצם. וכך אמר הקב"ה למלאכים: "מדוע שתאמרו לפניהם שירה, וכי לילדי הם שרו שירים? הלא את ילדיי הם הטביעו ביאור!". שכך אמרו חז"ל (בראשית רבה, ט): "כל המידות בטלו חוץ ממידה כנגד מידה". ואם כך לעוברי רצונו, לעושה רצונו על אחת כמה וכמה. וזוהי הנהגת ה' בעולמו "במידה שאדם מודד, בה מודדים לו". ומה רב שכרו של המשדל את חבירו לדבר מצוה, לבוא עמו לשיעור תורה או להשתתף עמו בעשיית חסד עם הזולת, להשלים למניין עשרה לאמירת קדיש.
אלא שכאן עדיין לא הסתיים לו הרעיון. ועוד קודם נאמר: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (טו, כא).
ביאר בעל ה"פרדס יוסף", את שהוקשה לה למרים: מילא הרוכב מגיע לו לטבוע בים כיון שביקש להרוג את בני ישראל, אבל מה אשם הסוס? אלא מאחר והסוס סייע לו, קיבל הוא את עונשו כדין הרוכב.
אמרה מרים: אנו הנשים, הרי לא לומדות תורה ובמה איפוא, נזכה אנו לחיי העולם הבא? אלא בכך שאנו מסייעות ללימוד התורה – ששולחות את הבנים לבית המדרש, ומחכות לבעלים שישובו מלימודם. ומנין לנו שנקבל על כך שכר טוב? כך דרשה לפניהן מרים הנביאה: "ומה הסוסים שרק סייעו לרוכב לרדוף אחרי בני ישראל קיבלו את עונשם כדין הרוכב, על אחת כמה וכמה אנו הנשים, שיש בנו דעת ובינה ותומכות אנו בבעלים ובבנים בלימוד התורה הקדושה, שנקבל על כך שכר טוב לפחות כדין הלומדים עצמם".
ומסופר על מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, אשר במשך שנים רבות ישב לו בבית הכנסת בראדין והשקיע עבודה עצומה בכתיבת ספריו, ששת החלקים של ה"משנה ברורה". ימים כלילות עמל ויגע אחר כל סעיף והלכה, הוא אף לא סמך על ציטוטים בשם הפוסקים אלא היה מעיין במקורות בעצמו.
באחד הימים פנה אליו בנו ושאלו: "אבא היקר, נו, מי יזכור את כל היגיעה העצומה? את כל הצער אשר עמלת על הספר הקדוש?!". השיבו ה"חפץ חיים" בחכמתו: "בני היקר, אתה מזכיר לי סיפור, ברוסיה עבדו פעם אבא וילד להכין מסילות לרכבת. שנים רבות עבדו יום ולילה, האבא והבן גיבורי החיל. יום אחד שואל הבן את אביו: "וכי מי יזכור לנו בעוד שנים רבות כאשר יחלפו פה רכבות, את העבודה הקשה שאנו משקיעים עכשיו?". ענהו האב: "אנחנו בסך הכל פועלים, על יגיעה ועל צער איננו מסתכלים לנו יש מטרה אחת ויחידה, לקיים את הפקודות של אמא רוסיה היקרה!".
המשיך ה"חפץ חיים" ואמר: "כל יהודי צריך לדעת שעליו לעשות רצון קונו, ולא להתחשב בעמל ויגיעה, וכמה שיהיה לו קשה יגדל שכרו כפל כפליים, ואף אנו שואפים רק לקיים רצון אבינו בשמים" כך סיים. זוהי מידה כנגד מידה והמתאמץ מקבל יותר, אין ספק שווה להתאמץ!
