פרשת וירא – שומע לעצה חכם
אברהם אבינו נצטווה לעשות ברית מילה לו ולכל ילידי ביתו, ובהיותו בן תשעים ותשע שנה מל את בשר ערלתו. אף שקיים כל מצוותיה של תורה בטרם צווה, במצוה זו של ברית המילה המתין מלמול את עצמו שהקב"ה יצווה אותו כי "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה".
בתחילת פרשתנו: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (יח, א). ופירש רש"י הקדוש שהסיבה שבגינה נגלה אליו הקב"ה באלוני ממרא: "הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו".
ובאריכות מובא במדרש (תנחומא פר' וירא ג): "באלוני ממרא, ולמה באלוני ממרא? יתברך שמו של הקב"ה שאינו מקפח שכר של בריה. שלושה אוהבים היו לו לאברהם ענר אשכול וממרא, וכיון שאמר לו הקב"ה שימול עצמו הלך לקחת מהם עצה. הלך אצל ענר אמר כך וכך אמר לי הקב"ה, אמר לו ענר 'בעל מום רוצה אתה לעשותך? שיהיו קרוביהן של המלכים שהרגת באים והורגים אותך ואין אתה יכול לברוח מפניהם?!', הניחו והלך אצל אשכול אמר ליה כך וכך אמר לי הקב"ה, אמר לו אשכול 'אתה זקן אם אתה תמול, יצא ממך דם הרבה ולא תוכל לסבול ותמות'. הניחו והלך אצל ממרא, אמר לו כך וכך אמר לי הקב"ה מה תייעצני? אמר לו ממרא 'בדבר הזה אתה מבקש עצה. הלא הוא שהצילך מכבשן האש ועשה לך כל הנסים, והצילך מן המלכים ואלולי כוחו וגבורתו היו הורגים אותך, והציל רמ"ח אברים שבך ומקצת איבר אחד אתה מבקש עצה? עשה כמצוותו". אמר הקב"ה יתברך אתה שנתת עצה שימול, איני נגלה אליו אלא בתחומך זהו שנאמר 'וירא אליו ה' באלוני ממרא'".
ואמרו דורשי רשומות שתשובותיהם נרמזו בראשי תיבות של שמותם. ענר – עינוי נפש רע, אשכול – אחי שונאים כבירים לך, ממרא – מול מהר רופאך אל.
ידועה השאלה שנשאלה ע"י רבותינו ה'דעת זקנים' מבעלי התוספות זיע"א, כיצד יתכן שאברהם אבינו שהאמין בה' בכל כוחו והלך אחריו ללא כל שאלה ותהייה, ואף נתנסה בעשרה הניסיונות ועמד בכולם הולך ומתייעץ עם אוהביו וידידיו האם לעשות ברית מילה? הלא נצטווה למול עצמו ומה ראה להתייעץ דוקא על מצוות המילה?
משיבים על כך ה'דעת זקנים', חלילה לחשוב שאברהם אבינו שאל אוהביו אם למול עצמו אם לאו, אלא שאלתו אליהם היתה האם לעשות את מצוות המילה בפרהסיא, שכולם יראו היאך הוא מקיים ציווי ה' על אף כל הסכנות והחששות וילמדו ממנו וימולו עצמם. או שמא לעשותה בצנעא ולא ישמע הדבר לרבים, שחשש אברהם שבגלל שמל עצמו יתרחקו ממנו אנשי דורו אותם קירב ולימד תורה והכניסם תחת כנפי בשכינה, שיוציאו לעז וילעגו על התורה הקדושה שאינה חסה ומרחמת על הבריות ודורשת מהם לחתוך את בשרם החי.
ענר ואשכול שללו את קיום מצוות המילה בטענות שונות של מחלה וחולי אולם ממרא ייעץ לקיים המצווה כהלכתה ולעשותה בפרהסייא שכולם ישמעו שאברהם אבינו קיים את ציווי ה'. וזהו שכרו שנגלה הקב"ה לאברהם בחלקו כדי להטיב עמו.
תירוץ נוסף מצינו בדברי רבינו המהר"ל זצ"ל בספרו 'גור אריה', שאברהם אבינו התייעץ עם בעלי בריתו משום שהיו יכולים אנשי דורו לומר עליו שנהג בחוסר היגיון ובבלי דעת חלילה, ואילו היה שואל את אוהביו היו אלו משיבים שלא ימול עצמו, ומעתה ששאל בדבר אין בטענה זו לא כלום.
ויתירה מזו, כעת יראו כולם ששאל והתייעץ עם אוהביו, ועשה המצווה בחפץ לב וברצון והרבה בכך כבוד שמים. ולכן, מוסיף המהר"ל, שסיבב הקב"ה שאברהם ויצחק לא יגיעו להר המוריה אלא רק אחרי שלושה ימים, כדי שלא יגידו שעשה מעשיו בחופזה ובבלי דעת אלא הלך במשך שלושה ימים לעקוד את בנו ברצון.
עלינו להראות בקיום מצוותנו שאנו עושים זאת מתוך כוונה ואהבה גדולה לה' יתברך. הסיפור שלפנינו מופיע בפנקס החברא קדישא של העיר וילנא: מעשה בשתי נשים תושבות וילנא שהיו עוסקות בגמילות חסדים והיו מכתתות את רגליהן ממקום למקום כדי לעסוק במצוות הצדקה.
שתי הנשים סיכמו ביניהן ב'תקיעת כף', שאם אחת מהן תפטר מן העולם לפני רעותה, היא תחזור אליה בחלום הלילה ותספר לה מה הוא שכרה במצווה החשובה הזו. לאחר שנים אחת מהן נתבקשה לישיבה של מעלה, ולאחר זמן מה קיימה את התחייבותה וירדה והתגלתה לחברתה. היא מספרת לה שזה כלל לא היה פשוט לרדת לעולם הזה, ברם, לספר מה שקורה בשמים אין לה רשות, רק דבר אחד היא ביכולתה לספר לה.
"את זוכרת את אותה פעם שהלכנו לגמול חסד, והגענו לדירה בעליה שם היינו צריכות לעלות שלוש קומות, את עלית עד הקומה השניה וביקשת ממני שאעלה לקומה השלישית והיה אם יפתחו את הדלת תעלי גם את עוד קומה אחת?". "דעי לך ששתינו זכינו לשכר עצום בזכות אותה מצוה ועל ההליכה ועליית המדרגות, אבל הפער בין השכר שלי לשלך לא ניתן לשער כלל, רק בגלל שאני עליתי עוד קומה אחת ואת לא עלית את הקומה השלישית", האישה סיימה את אמריה ותם לו החלום.
אין ספק השכר בשמים הוא על פי הכלל של 'לפום צערא אגרא', המתאמץ יותר במצווה ועושה אותה בשמחה יזכה לשכר גדול יותר.
פרשת וירא – שומע לעצה חכם – עוד מאמרים
