לאחר שיוסף הצדיק שהה בבית האסורים שתים עשרה שנים תמימות. עשר שנים בגין עלילת שווא מרושעת של אשת פוטיפר, ועוד שנתיים על ששם מבטחו בבשר ודם וכך אמר לשר המשקים: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (מ, יד). ואמרו חז"ל (בראשית רבה פט, ג) על הפסוק: "קץ שם לחשך", זמן ניתן לו ליוסף כמה שנים ישהה באפלה בבית האסורים, אך
כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום, וכמו כל דבר גם ליסורין הללו היה קץ וסוף, וכשהגיע זמנו של יוסף לצאת מבית האסורים, הוא יצא לחירות. בתחילת פרשתנו נאמר: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (מא, א). ופירש רש"י הקדוש שקץ הוא מלשון סוף.
מדייק רבינו ה"אור החיים הקדוש" זיע"א, הלא נאמר בפסוק "ופרעה חולם" בלשון הווה, ולא "חלם" בלשון עבר? והשיב, שכל אותם שנתיים הימים בהם יוסף היה בבית האסורים, פרעה היה חולם בכל לילה את חלומו אך בבוקר מיד נשכח ממנו החלום, אלא כשהגיע זמנו של יוסף הצדיק לצאת מבית האסורים, פרעה נזכר בחלום.
הוא קרא לכל חרטומי מצרים וכל חכמיה, והללו ניסו בחכמתם לפתור את חלום פרעה, אך לשווא, כל דבריהם לא נכנסו באוזניו ופתרונם לא נתקבל אצלו, עד שהועיל שר המשקים לספר את חטאיו ולהזכיר את שאירע עמו בהיותו בבית הסוהר.
הוא דיבר על יוסף שפתר לו את חלומו בזלזול: "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר" (מא, יב). וכך פירש רש"י הקדוש: "ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה, שמזכירו בלשון ביזיון, "נער" – שוטה ואין ראוי לגדולה, "עברי" – אפילו לשוננו אינו מכיר, "עבד" – כתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים". ומיד פרעה שכבר שנתיים לא מוצא פתרון לחלומו, קורא להביא אליו את יוסף ולאחר התארגנות של תספורת ומלבושים נאים לכבודה של מלכות, יוסף הצדיק נעמד לפני פרעה.
נדמיין לעצמנו, שתים עשרה שנה יושב יוסף בתוך בור, ובבת אחת הוא נקרא להגיע אל המלך. הדעת נותנת כי יעשה הכל כדי למצוא חן בעיניו, למען יוציאנו לחופשי. פרעה פתח דבריו: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ"
(מא, טו). פרעה הרשע היה עובד אלילים כמו כל המִצרים, כולם האמינו בכוחות הטומאה, יוסף יכול היה לנסות להראות, ולו רק כלפי חוץ, כי דעותיו נוטות להשקפתו של פרעה או לכל הפחות להחניף לו. והנה מגיע יוסף מן הבור, וללא כל חשש הוא מודיע לפרעה שלא "יִבְנֶה" עליו ועל חכמתו הרבה: "וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מא, טז). וכן חזר הדבר בהמשך הפסוקים, כשיוסף חוזר על כך שרק ה' יכול לעזור לפרעה, והוא אין לו כל יכולת לסייע.
הן אמת, כי הזכרת שם ה' עלולה היתה לגרום לפרעה להרחיקו מלפניו, שואל הגה"צ רבי יעקב ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר", כיצד יוסף לא חשש להפגין בצורה כה בולטת את אמונתו בה'? הלא הכיר במעשיהם ואמונתם של המִצרים הכפרנית?
ויישב, שיוסף הצדיק נהג במסירות נפש, ואף לא התבייש להודיע לפרעה שיש בורא לעולם, הן לא יתכן שאדם שהולך בדרך האמת יחסר לו דבר, ולהיפך, רק תועלת וטובה תצמח לו מזה. על האדם לזכור שכל זמן ששם שמים שגור בפיו ההצלחה תאיר לו פנים. הקב"ה מקיים אותנו בכל צעד ושעל ומנווט לבדו את דרכנו, וכל הצלחה או כישלון יש להם סיבה ומסובב מאיתו יתברך.
מסופר על מרן הקהילות יעקב, רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שפגש את בתו ברחובה של עיר. לאחר ששאלה ודרשה בכבוד אביה הגדול. שאלה אביה לאן מועדות פניה? השיבה כי נתקלקל חלק קטן במכונת הכביסה ולא ניתן להשיגו אלא בתל אביב, והיא עושה דרכה לתחנת האוטובוס לשם.
לפתע אמר לה אביה "למה את לא אומרת בעזרת ה'? וכי ניתן לעשות דבר כל שהוא בעולם הזה ולו הקטן ביותר, בלי עזרתו של ה' יתברך?". היא הביטה באביה לא ממש הבינה מה טמון בדבריו, אבל תיקנה מיד ואמרה "בעזרת ה' אסע לתל אביב לקנות את החלק למכונת הכביסה".
לאחר שהגיעה לתל אביב ולרחוב בו נמצאת החנות המבוקשת, שכחה לשם מה הוצרכה לנסוע לתל אביב, סיבת הנסיעה פשוט פרחה מזיכרונה. היא התיישבה בספסל לגמה מעט מים וניסתה להיזכר, אולם משום מה היא לא הצליחה. ובלית ברירה חזרה על עקבותיה לביתה, מה התולעת להמתין. מיד עם הגעתה לביתה כשעוד לא הספיקה להניח את תיקה על השלחן, היא נזכרה, החלק של מכונת הכביסה התקלקל.
הן לפתע הדהדו במוחה דברי אביה הגדול: "למה את לא אומרת בעזרת ה'?". ישנו משפט שאנשים רגילים לומר: "בלי הקב"ה אי אפשר לעבור את מפתן דלת הבית, ועם הקב"ה אפשר לבקוע את הים הגדול!".
