רעיון לפרשת ויחי – על חרב וחץ ומה שביניהם
בין שלל הכינויים שנאמרו במעלתם של עם ישראל הוא תולעת יעקב. שכך אמרו חז"ל על הפסוק: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב" (ישעיהו מא, יד). מה תולעת זו אין כוחה אלא בפיה – אף ישראל אין כוחם אלא בפיהם. אצל אומות העולם כוחם הוא כוח פיזי של כלי מלחמה, אבל כוחם של ישראל עולה עליהם והוא נמצא בפיהם, כמו התולעת הזו שגופה רך ואין כוחה אלא בפה והיא יכולה לכרסם ולהפיל אילן גדול, אף עם ישראל כל כוחם הוא בכח דיבורי התפילה והתורה הקדושה.
בפרשתנו יוסף בא לבקר את אביו יעקב ומאחר ויוסף הוא מלך "ויתחזק ישראל וישב על המיטה". יעקב מגלה ליוסף היאך הצליח לגבור על כל התלאות והקשיים שעברו עליו ומה הכח שליווה אותו כל חייו: "וַאֲנִי נָתַתִּילְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי".
בגמרא (בבא בתרא קכג.) הסבירו מהו ההבדל בין חרב לקשת, "חרבי" – זו תפילה ו"קשתי" – זו בקשה. וכן תירגם אונקלוס "בצלותי ובבעותי" – זו תפילה ובקשה. ועלינו להבין כיצד חרב מרמזת על התפילה? וגם מדוע ייחסו דוקא לקשת את הבקשה?
וביאר רבינו ה"משך חכמה", רבינו מאיר שמחה הכהן מדוינסק זצ"ל השיחה עם הקב"ה יש לה סדר קבוע, שכך תיקנו לנו חז"ל בתפילת שמונה עשרה. בתחילה פותחים אנו בשבח: "האל הגדול הגיבור והנורא", ובאמצע מבקשים אנו "רפאנו" "ברך עלינו", "השיבה שופטינו" ובסיום התפילה אומרים אנו "מודים אנחנו לך", ואחר כך "הטוב שמך ולך נאה להודות", זוהי עבודת התפילה.
ברם, מלבד הטקסט והנוסח שתיקנו לנו חז"ל לומר בתפילה, יכול האדם לבקש מהקב"ה שימלא לו כל משאלותיו ובקשותיו כרצונו הטוב. וזוהי הנקראת "בקשה". ומעתה מהו ההבדל בין תפילה לבקשה?
התפילה היא עבודה קבועה, ולכן לכתחילה צריך לכוין בכל תשעה עשר הברכות בעמידה, אך בדיעבד אם כיוון רק באבות שהם שלושת הברכות הראשונות, יצא ידי חובה (כמבואר בגמ' ברכות לד. ובשו"ע סי' קא ס"א).
אלא שההבדל בין תפילה לבקשה הוא שלתפילה יש משקל משל עצמה, ואפילו כוונה חלקית מתקבלת, אך הבקשה צריכה כוונה יתירה בכולה, ובלי כוונה הבקשה אינה חשובה לכלום ואין בה כל תועלת.
ומעתה ניתן להבין את הדמיון בין חרב וקשת לתפילה. לחרב – יש להב וחוד משלה, אבל החץ – אינו לא חתיכת עץ בעלמא, ועוד כל המעוף של החץ תלוי בכוחו של היורה, וככל שימתח הוא את המיתר, כך יעוף החץ למרחקים גדולים וארוכים יותר ובעוצמה רבה. לפיכך אמר יעקב ליוסף בנו שניצל מכל תלאותיו בזכות "חרבי" – שהיא התפילה כי יש לה כח לפעול מעצמה אף בכוונה חלקית, וגם בזכות "קשתי" – שהיא הבקשה, שהרי בקשה היא כמו קשת וצריכה להיות בכוונה רבה כדי להתקבל.
ומה גם שאם נתבונן במקביל על ה"בקשה" ועל האדם היורה את החץ, נגלה מימד נוסף אשר מקשר ביניהם. פגיעת החץ במטרה תלויה לא רק בעוצמת מתיחת המיתר, אלא טעונה היא כיוון מדוייק מצד היורה.
צריך הוא לכוון בדיוק וריכוז רב אל המטרה, בד בבד עם מתיחת מיתר הקשת, ורק לאחר מכן יוכל לשחרר את הניצרה. כך מובטח הוא שהחץ יפגע הישר במטרה. כך היא ה"בקשה", צריכה היא ריכוז ודיוק רב כדי שתתקבל לפני בעל התפילות, וכדי שתתקבל צריכה להיאמר "בתחנונים ידבר רש". שאמרו חז"ל (ברכות כח:): "רבי אליעזר אומר העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים". לפיכך אם אינו מכוין ומשיח מילותיו בתחנונים, היאך תקרא התפילה הלזו בקשה ותחינה?!
הגה"צ רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל היה נוהג להתפלל תפילת מנחה בבית הכנסת הגר"א אשר בירושלים, הממוקם סמוך לביתו. מדי יום ביומו נהג לצאת מביתו רבע שעה לפני זמן תפילת מנחה התלוי בלוח המודעות שבפתח בית הכנסת.
פעם שאלוהו תלמידיו: "רבינו הגדול, מדוע נוהג הרב לצאת מביתו רבע שעה לפני התפילה?". מיד נענה לשאלתם ואמר: "תפילה היא כשיחה לפני המלך הוא מלכו של עולם, וכי מכובד להגיע לדבר עם המלך בדקה אחרונה? צריך להגיע כמה דקות קודם כדי להתיישב".
"ברצוני לספר לכם את ששמעתי פעם מיהודי אחד", המשיך רבי שלמה זלמן, "כך הוא אמר תפילה זה כמו חתונה, בחתונה יש כאלו שמגיעים רק לכמה דקות, אומרים מזל טוב ויוצאים מהאולם כלעומת שבאו. אך יש כאלו שמגיעים ליותר זמן ואף מסיבים בסעודה. ויש כאלו שמגיעים אפילו לפני תחילת החופה וטועמים מבר המאכלים הערבים.
כללו של דבר, ככל שהאורח קרוב יותר אל החתן והכלה, כך מרגיש הוא צורך להשתתף בשמחתם. הנכנס ויוצא מיד, מוכיח כי יחסיהם לא כל כך קרובים. מי שמרגיש יותר קרוב, מגיע לסעודה, אבל המשפחה והידידים הקרובים מגיעים עוד לפני החופה. כך בדיוק הוא בתפילה, מי שבא לפני התפילה, מראה כמה הוא מחובר ושייך לתפילתו, אולם מי שבא מאוחר ויוצא לפני שמסיימים את התפילה, זה סימן להערכתו לתפילה!
רעיון לפרשת ויחי – על חרב וחץ ומה שביניהם – עוד מאמרים
