רעיון בפרשת תרומה – אתה היית תורם?
פרשת המשכן וכליו מתחילה בציווי לבני ישראל לנדב משלהם תרומה לצורך בניית המשכן לה'. וכך פותחת פרשתנו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (כה, ב-ד).
אולם מהיכן היה לעם ישראל את הכסף והזהב כדי לבנות את המשכן? היו אלו אוצרות של זהב וכסף ושלל אבנים טובות ומרגליות שהביאו עמם המצרים כשרדפו אחרי בני ישראל. לאחר שפרעה וכל חילו טבעו במי הים הגועשים, כל האוצרות שהמצרים נשאו עליהם צפו ועלו לחוף. במדרש מובא שבתחילה עם ישראל נמנעו מלקחתם שהעלו בדעתם שזה כסף טמא של פרעה הרשע, אבל אז נודע להם שכל הכסף והזהב הנגלה לעיניהם שייך ליוסף הצדיק, הוא היה המשביר לכל ארץ מצרים, וייעד אותו מתחילה לצורך בניית המשכן לכשיצאו ממצרים.
אולם לשון התורה "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", צריך לנו ביאור, שאם ציוום הכתוב לתת לכאורה היה נכון יותר לומר: "ויתנו לי תרומה"… שהרי לקיחה זו לקיחה ותרומה זו נתינה. ומה ההסבר לכך? שאלה זו כבר דברו רבים ממפרשי המקרא איש לפי דרכו וביאורו, ואף אנו נוסיף ביאור נוסף.
רש"י הקדוש פירש: "ויקחו לי תרומה לי לשמי". כלומר, שהנתינה לצדקה לבניית המשכן צריכה להיות זכה וטהורה ולשמה – לשם שמים!
והסביר זאת רבינו הגאון מוילנא זצ"ל נפלא. כך אמר הקב"ה למשה: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו". כל אחד מישראל יתן כנדבת ליבו.
ומהו אם כן המדד לדעת אם הנדבה הגיעה באמת מתוך נדבת ליבו של התורם? הכיצד נוכל לידע שאכן נתן הוא את נתינתו לשמה? יוכח הדבר בהמשך הפסוק: "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" – הרוצה ליטול חלק במצוה ולתרום באמת, ירוץ לעני ויפנה אליו בעצמו ויבקש ממנו: "אנא כך נא את תרומתי!". זהו האות והסימן כי אכן נותן הוא את תרומתו לשם שמים. ועל האדם להבין שאת הכסף שהוא נותן לצדקה, הוא אשר ניתן לו מאת הקב"ה. ויוצא איפוא שהתרומה עצמה היא מאת הקב"ה, ובעצם כל הנתינה שלו היא בגדר לקיחה. אלא שהקב"ה ברחמיו הרבים נתן לנו את ההרגשה כאילו אנחנו נותנים את התרומה ולא הוא.
וכעת מתיישבת הקושיא. בנתינה כזו אנו אכן לוקחים לעצמנו, ולפיכך נאמר: "ויקחו לי תרומה" ולא "ויתנו לי תרומה", גם מה שאנו נותנים לצדקה ניתן לנו מאת הקב"ה. ואמרו חז"ל במדרש: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית". אמנם נכון הוא כי בעל הבית הוא הנותן פרוטה לעני, אולם העני הוא זה שזיכה את בעל הבית שיקיים מצוה השווה יותר מאלף אלפי דינרי זהב וכסף!
שואל הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל בעל בספרו "אוזנים לתורה": הן אמת כי מצינו בפסוק שעם ישראל נתנו לצורך בניית המשכן זהב, כסף ונחושת ואילו לעגל נתנו רק זהב שנאמר: "וזהב עשו לבעל", מדוע?!
ותירץ בהקדים דברי המדרש באותיות רבי עקיבא: שכל סוגי המתכות אשר ניתנו, מלמדים גם על סוגי האנשים הנותנים צדקה בעם ישראל.
יש אדם שהוא ובני ביתו בריאים ב"ה ואע"פ כן נותן צדקה, והוא נרמז בראשי תיבות זה"ב – זה הנותן בריא. אלא שיש אשר נותן רק כשהוא או אחד מבני ביתו חולים או בסכנה, ונרמז הוא בראשי תיבות כס"ף – כשרואה סכנה פותח. ויש את הגרוע מכולם, זה אשר נותן רק כשהוא או מישהו מבני ביתו חולה מסוכן וכבר נוטה למות חלילה, ונרמז הוא בראשי תיבות נחש"ת – נתינת חולה שאומר תנו.
כידוע את העגל עשו מתוך תחושת "וישמן ישורון ויבעט". לפיכך היו אז במצב של זה הנותן בריא. כשהכל בסדר האדם מרגיש בטוח בעצמו אז הוא נותן זהב, אבל כשבאה לפתחו איזו סכנה או חולי חלילה וביטחונו החל להתרועע נותן הוא כסף או נחושת, ומבקש לתרום לבית הכנסת. זהו השוני בין תורמת המשכן לתרומת עגל הזהב.
לא המדרש עיקר אלא המעשה. סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: כי לפני שנים ניסה הוא לשדל ולשכנע את שכנו היהודי שהיה מבכירי ההסתדרות הציונית, כי יניח תפילין מידי יום משך חמש דקות.
פעמים רבות דיבר עמו על כך אך השכן סירב בכל פעם בטענות שונות ומשונות. והנה לאחר כשבועיים ראה רבי יעקב את שכנו במרפסת ביתו כשראשו וזרועו עטורים בתפילין. לאחר כמה ימים הם נפגשו ואז שאל רבי יעקב את שכנו: "שמחתי לראותך מניח תפילין, אמור לי מה הביא אותך לשמוע לי פתאום ולהניח תפילין?".
השיב אותו שכן, כי הרופא שלח אותו לעשות בדיקת C.T. עקב כאבי בטן חזקים ובלתי פוסקים, "אז אמרתי נניח תפילין מה יכול להיות?". אמר הרב גלינסקי: "איי ריבונו של עולם, אין יהודי שלא אוהב אותך! כולם רוצים להניח תפילין, רק חסר להם קצת כאבי בטן".
רעיון בפרשת תרומה – אתה היית תורם? – עוד מאמרים
