רעיון בפרשת ויגש – מיהו המושל האמיתי?
עשרים ושתים שנה עת נמכר יוסף לישמעאלים והם מכרוהו למדיינים ולבסוף קנהו בכסף מלא פוטיפר שר הטבחים. את חלקם הגדול בילה בבית האסורים יחד עם אסירי המלך, ומשם רק עלה ונתגדל עד שנהיה מושל בכל ארץ מצרים שעל פיו ינהגו המִצרים מגדולם ועד קטנם.
אחיו שמכרוהו נצבים לפניו כועסים ומפוחדים, עד שלפתע מבקש יוסף מכל הנוכחים לצאת החוצה כדי שלא להכלימם, וכשהוא לבדו עם אחיו הוא מתוודע אליהם: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מה, ג).
האחים הקדושים נסוגו לאחוריהם מרוב בהלה ופחד, והמבוכה הייתה רבה. אך לא איש כיוסף הצדיק 'יסגור' חשבון עם אלו שהרחיקוהו מאביו ולו בגלל אותה כתונת פסים המדוברת, שהיה שוויה יקר משלהם בשני סלעים בלבד (שבת י:). ומיד ללא כל רגשות של נקמה, יוסף מקרבם אליו ומראה להם שהוא מהול, והוא אכן אחיהם שאר בשרם. וכעת יוסף מבקש מהם שימהרו אל יעקב אביהם ויגידו לו: "עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מה, כו).
הגאון בעל ה"כתב סופר" זצ"ל (בביאורו למגילת אסתר) הביא קושיא נפלאה שהייתה שגורה בפיו של אביו הגדול רבינו ה"חתם סופר" זצ"ל: הנה לכאורה הדבר תמוה מאוד. איזה תועלת תצמח מהידיעה שבנו הוא 'מושל בכל ארץ מצרים', וכי זוהי ה'בשורה' לה ציפה יעקב כל אותם עשרים ושתים שנה בהם לא ראה את בנו יוסף? אדרבה, בוודאי תגבר שמחתו אילו יכול היה יוסף לעזוב את כל עיסוקיו וענייניו בארץ מצרים ולשוב לביתו שם למדו יחד תורה.
אלא כך היה אומר בעל ה"חתם סופר", כוונת הפסוק היא שהשבטים הבטיחו ליעקב אביהם שיוסף בנו לא זז מצדקתו ולו בדבר הקטן ביותר ממה שחינכו וכפי שהיה רואה בביתו של יעקב אביו, וכפי שכותב רש"י הקדוש על הפסוק (שמות א, ה) "ויוסף היה במצרים": 'תדע שבא הכתוב להודיעך צדקתו של יוסף, כי הוא יוסף הרועה את צאן אביו, והוא יוסף שהיה מצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו'.
זהו שיבחו של יוסף, שלא למד ממעשי ארץ מצרים ונשאר צדיק. והנה, אמרו חז"ל (אבות ד, א): "בן זומא אומר: איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: 'ומושל ברוחו מלוכד עיר', ודע כי אין לך ממשלה גדולה מאדם המושל ברוחו ומכניע את יצרו הרע, וזה קשה מהכל, וככל שאדם יותר בגדולה ועושרו מתרבה – יותר נתווספו תאוותיו וקשה לכובשם, ולכן ציוה השי"ת למלך ישראל שיכתוב לו את משנה התורה – "ולבלתי רום לבבו לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" ויקרא בו כל הימים.
ומעתה הכל מובן, לכך התכוונו השבטים באמרם: "וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים" – כלומר, לא תאוות מצרים הם שמשלו עליו, אלא הוא זה שמושל בהן ועמד נגדם בצדקתו ואמונתו!
מעשה היה בסמינר לקירוב רחוקים בו נקבצו ובאו משפחות רבות, הם יתקבלו בחום על ידי הרבנים והמארגנים, שמעו שם הרצאות מחכימות, סעדו את ליבם בסעודות דשנות, וחזרו אל בתיהם שמחים ומאושרים על שנפלה בחלקם הזכות הגדולה להכיר בבורא העולמים ולקיים תורתו ומצוותיו. וללכת בדרך בה הלכו אבותינו זה אלפי שנים.
מספר הרב עמנואל תהילה שליט"א, כי בסוף אחד הסמינרים שערכנו, ניגש אלי יהודי ואמר לי: "כבוד הרב, ההרצאות שלכם נפלאות מאוד וההוכחות שלך שאכן יש אלקים וגן עדן וגיהנום, ברורות הן ללא עוררין, אולם מי שבאמת גרם לי שאחזור בתשובה בכלל, זה ילד כבן שבע. ומעשה שהיה כך היה, אני יבואן של ממתקים וסוכריות במקצועי. והתענוג היותר גדול שלי הוא להעניק לילדים המתוקים משלל הממתקים שאני מייבא.
מנהגי להביא עמי לכל מקום חטיפים וממתקים לרוב, היום בהגיעי הנה חילקתי סוכריות ארוכות וטעימות במיוחד לכל הילדים החמודים, וכמובן שכולם אכלו אותם בהשתוקקות רבה. כמעט ולא ראיתי מרום גילי ילד שסירב לאכול את סוכריית הליקר הארוכה והטעימה.
חוץ מילד אחד שהיה חבוש בכיפה גדולה לראשו, עמד בצד והסתכל על כל הילדים עת אכלו את הסוכרייה בהנאה מרובה, והוא, הוא כלל לא אכל אלא התחיל לרוץ ואני רצתי אחריו, לפתע ראיתי שהגיע הוא לאמו עם הסוכרייה בידו, ושאל, 'אמא יש לזה הכשר?' אמו השיבה שאין שום הכשר ונתנה לו סוכרייה של טופי פשוטה במקום הסוכרייה הטעימה.
באותו רגע הזדעזעתי, חשבתי לעצמי איזה גיבור הוא הילד הזה, בשביל ילדים בגיל שלו סוכריות וממתקים זה עיקר חייהם, וגם אביו ואמו לא היו לידו, והוא רואה איך כל הילדים אוכלים את הסוכריות, נו, אז מה אכפת לך 'הכשר' תאכל גם אתה, אבל הילד הזה יודע, הרי אני אדם ולא בהמה, נכון, יש לי תשוקות אבל יש אלקים, זה אדון אמיתי. וכשראיתי את זה החלטתי להפסיק לחיות כמו בהמה וכעת אני רוצה להיות אדם ולבטל רצוני מפני רצון ה'!". הן המושל ביצר הוא הגיבור האמיתי!
רעיון בפרשת ויגש – מיהו המושל האמיתי? – עוד כתבות בנושא פרשת ויגש
