עשר מכות קשות וכואבות ניחתו על ראש פרעה ועל עמו. ועכשיו, לא די שפרעה מוכן לשלוח את ישראל מארצו, אלא אומר המדרש (ילקו"ש בא, רמז רח) שהיה הוא מחזר אחרי משה ואהרון, וכשמצאם זירזם והתחנן לפניהם: "קומו צאו מתוך עמי!" אך הם השיבו לו: "וכי גנבים אנחנו? בבוקר אנו יוצאים כבניו של מלך המלכים!".
אותו פרעה שאמר: "לא אשלח את ישראל". לאחר מכן התפשר, בסדר תלכו, אך: "מי ומי ההולכים?", לבסוף הסכים לשלוח את ישראל כולל האנשים הנשים והטף. אך בקשה היתה לו: "רק צאנכם ובקרכם יוצג" – "אנא תשאירו לי מעט מן הצאן והבקר שלכם". הוא זה שכעת מבקש ממשה ואהרון להוציא את העם מארצו! הפלא ופלא.
מכאן נוכל אנו ללמוד יסוד גדול בעבודת ה', שלא לפסוח על שום מצוה. בעצם פסוק מפורש הוא בפרשתנו: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם" (יב, יז).
וכך פירש רש"י הקדוש: "רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא 'את המצות' אלא 'את המצוות', כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד".
שואל הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל, האם באמת ישנו דימיון בין מצה למצוה או שמא הוא רק דימיון מילולי באותיותיהם הדומות?
ויישב בשם רבו מגיד המישרים הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, אל לנו לטעות ולחשוב כי המקיים מצוה בעצלתיים, איבד רק את מעלת הזריזות אך קיום אותה המצוה בידו. לא ולא דימיון גמור יש בין מצה למצוה, כשם שהחולם ומשהה את בצק המצה נהפכת היא מיד לחמץ גמור, כך גם עשיית מצוה בעצלות, מחסרת במצוה עצמה.
הזריזות למצוה וההתלהבות בעשייתה הוא מדד להבין את חשיבותה. משל נאה המשיל על כך רבי פינחס קזיוף שליט"א: היה לו קמצן אחד, שהחליט לקנות חליפה חדשה לאחר עשרים וחמש שנות נישואין. שכן למחשבה חיובית מעין זו נדרשת חשיבה רבת שנים.
כדרכו בקודש, התקבלה ההחלטה בערב החג בשעה שהחנויות לקראת סגירה. המוכר היה קצר רוח, הוא אומנם מצא חליפה תואמת ללקוח, אך המכנס היה ארוך ונדרשה מכפלת של חמישה ס"מ. מכיוון שהחייט כבר הלך לביתו, נאלץ ידידנו הקמצן לעשות זאת בכוחות עצמו. וכשהוא מאושר על הרכישה ניגש לרעייתו ובקשה בפיו: "עשי נא עמי חסד, עתה קניתי חליפה אנא ממך גזרי חמישה ס"מ, קפלי חמישה ס"מ ותתפרי".
האישה מצאה את שעת הכושר להזכיר נשכחות: "אתה לא מתבייש?! עד שכבר קנית קמצן שכמוך, לא יכולת לשלם עוד עשרים שקלים ויעשו לך מכפלת?! יש לי לסדר את הבית אני לא יכולה!" בצר לו, פנה האיש אל בתו בת החמש עשרה שזה עתה סיימה את לימודי התפירה. אבל גם היא כאימה, החלה מיללת: "אבא, אינך רואה שעסוקה אני בלימודים, במבחנים ובגרויות?! לא מצאת לך זמן אחר לבקש ממני?!".
כשהוא המום מתשובותיהן של רעייתו ובתו, ניגש בלית ברירה לחמתו. שמאז שנפטר בעלה לפני עשרות שנים מתגוררת היא בביתו וסועדת על שולחנו. גם היא כצאצאיה בחרה להפר שתיקה: "עד מתי אשתוק?! כל בייבי סיטר אני עושה עבורכם, את מטלות הבית אתם מביאים אלי, מה חשבת לעצמך כשבאת לבקש ממני?!". כשהוא מיואש ומצר על החליפה שקנה, הכניס את החליפה לארון והלך לישון. אישתו שזה עתה סיימה את הניקיונות בשעה שתים עשרה בלילה, עשתה חשבון נפש: "איזו אישה רעה אני, מה בסך הכל ביקש בעלי לאחר עשרים שנה מכפלת? אעשה לו אם כן הפתעה!" מיד היא הוציאה את המכנסים מהארון גזרה חמישה ס"מ וקיפלה חמישה ס"מ ותפרה. וכך בתחושה טובה עלתה על יצועה, מחר היא תשמח את בעלה… כך חשבה.
בתו יצאה מחדרה בשתים בלילה ואף היא עשתה חשבון נפש ואמרה לעצמה: "איזו ילדה רעה אני, מה בסך הכל ביקש ממני אבא? ועוד לאחר שהוא ממלא אחר בקשותיי מכפלת? אעשה לו הפתעה". מיד הוציאה את המכנסים מהארון גזרה חמישה ס"מ קיפלה חמישה ס"מ ותפרה. בתחושה נעימה חזרה לחדרה לישון, מחר היא בודאי תשמח את אבא… כך חשבה.
בשעת בוקר מוקדמת התעוררה גם חמתו לשתות כדור, וחשבה לעצמה: "איזו חמה רעה אני, מה בסך הכל ביקש ממני חתני שמארחני בביתו, מכפלת? אעשה לו הפתעה!". מיד הוציאה את המכנסים מהארון גזרה חמישה ס"מ קיפלה חמישה ס"מ ותפרה. כשהיא שמחה כל כך עלתה על מיטתה, מחר היא תשמח את חתנה היקר… חשבה לתומה.
אוי איזה מסכן היה האיש בבוקר כאשר ראה את המכנסיים הקצרים שאפילו מכנסי ברמודה לא נותר לו מהם. זהו שאמרו חז"ל מצוה שבאה לידנו אם לא נקיימה מיד נאבדה כלעומת שבאה, המתאמץ להזדרז לקיים מצוה כל שהיא בהתלהבות, ניכר בכך שאוהב הוא את מי שציוה עליו לעשותה, שאוהב את הבורא יתברך…
