רבינו אור החיים הקדוש – סיפור מופלא
לפנינו סיפור נפלא על סידנא ומרנא הגאון הקדוש רבינו חיים בן עטר זצ"ל, מלבר ספרים רבים בכל מכמני התורה הקדושה, ביניהם אור החיים על התורה, חפץ ה' על מסכתות הש"ס, ראשון לציון על חידושי הש"ס, פרי תואר על שלחן ערוך יורה דעה, ליקוטים מכתביו מכתבי קודש.
רבינו ה'אור החיים' הקדוש, שהיה גדול בתורה ומלומד בנסים רבים, ימי חייו ארבעים ושבע שנים כולם מלאים בלימוד תרוה בקדושה וטהרה, מעשים טובים ומצוות. בהיותו גר ביר פאס במרוקו היה מקיים בעצמו דברי חז"ל (ברכות ח.): "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים", והיה עוסק זמן מועט ביום כדי מחייתו במלאכת הצורפות בכסף ובזהב, כדי שלא ליהנות מכתרה של תורה, ואף בהיותו עסוק בעבודתו, לא בטל יום אחד ורגע אחד מלבא לבית המדרש וללמוד תורה.
כלל עשה לו רבינו חיים בן עטר, שהיה עוסק במלאכתו עד כדי פרנסתו וכאשר היתה הפרוטה מצויה בכיסו, היה סוגר את חנותו ועושה דרכו אל בית המדרש והוגה בתורה בהתמדה מופלאה ובהשתוקקות רבה.
ומסופר שפעם אחת, כאשר חיתן מלך מרוקו את בתו הנסיכה, הזמינו את תכשיטי הכלה אצל האומן המפורסם שהיה רבי חיים בן עטר משתכר אצלו ועושה בעבורו עבודות צורפות. התכשיטים היו צריכים להיות מוכנים ליום המיוחל לחתונת בת המלך, אלא שבאותו זמן לא היה רבי חיים בן עטר זקוק לכסף, וכפי הכלל אותו יסד לעצמו ממילא לא עסק במלאכת התכשיטים והיה שוקד על לימודו בתורה בקדושה ובטהרה, סוף דבר התכשיטים לא היו מוכנים בזמן שנקבע מראש.
כאשר באו שליחי המלך לקחת את התכשיטים של בת המלך, ומצאו שלא נגמרה המלאכה כעסו מאוד, והודיעו על כך למלך הוא קצף מאוד וחמתו בערה בו, הביאו את הצורף לפני המלך והוא בשנאתו ליהודים טען כי האשמה מוטלת על רבינו חיים בן עטר זצ"ל, מיד הורה המלך להשליך את רבינו האור החיים הקדוש לגוב האריות.
למלך היה גן חיות גדול בחצר ארמונו, מלא בחיות טורפות, סגור ומסוגר מכל עבריו. קירותיו היו גבוהים מאוד ובאמצעם היתה דלת ברזל חזקה וכבדה, ומי שהתחייב מיתה למלכות היו משלשלים אותו מאותו הפתח לתוך הגן המלא אריות ונמרים וחיות טורפות, ושומר הגן היה עומד על יד אותו הפתח כדי לבצע מלאכתו.
כאשר באו לקחת את רבינו ה'אור החיים' זצ"ל להשליכו לגוב האריות, ביקש מהם קודם כל לקחת מה שנחוץ לו, הוא מילא שני תיקים בספרי קודש ש״ס, פוסקים וזוה"ק, יחד עם זה לקח טלית ותפלין, וכשבאו לזורקו לגוב האריות, ליוו אותו כל תושבי עירו היהודים בבכיות רמות צעקות ובצער רב, ושונאי ישראל שמחים לאיד ומתלוצצים.
רבינו חיים בן עטר לא שת לבו אליהם, ולבני בריתו היה אומר אל תצטערו, ה׳ ממית ומחיה, פודה ומציל, עונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה. מובטחני בהקב"ה וישועתו שיושיעני משיני האריות האלו, וכך זרקו פנימה תחילה את המזוודות ואחריהם – זרקו את רבי חיים בן עטר אל תוך כלוב החיות.
כעבור כמה ימים, כאשר באו כדרכם להוציא את עצמות הנטרף ושאריות הגופה, על מנת שלא יסריחו, והנה הם מריחים ריח גן עדן משיב נפש! ומה מאוד השתומם השומר בראותו את הנדון למוות, רבי חיים בן עטר, מוקף מכל עבריו אריות ונמרים, והוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ודומה למלאך ה' צבאות והוא עוסק בתורה, והחיות סביבותיו יושבים כנועים כתלמידים לפני רבם!
מרוב שמחה רץ השומר, להודיע הפלא שראה למלך, וכשבא המלך וראה המחזה הנורא הזה, בכה מרוב שמחה ואמר עתה ידעתי כי יש אלוה בישראל, ותיכף פקד להוציא את הרב ואת ספריו הקדושים, וגידלו ורוממו על כל השרים אשר אתו, ועשה כבוד גדול לישראל, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.
מאז, היה רבי חיים מיועצי המלך היושבים ראשונה במלכות, ושונאי ישראל נהפכו פניהם כשולי קדירה…
