
פרשת שופטים – שמור על שעריך!
עומדים אנו בשערי חודש אלול והבריאה מתעוררת בתשובה. מתנה נפלאה העניק לנו הקב"ה, והיא סגולת התשובה, המבשרת על התחלות חדשות. מצוות התשובה הופכת את הַשָּׂנּוא לפני המקום, את המשוקץ, המרוחק והתועבה של האתמול, לבריה חדשה, עד שהיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד. כלשון הזהב של הנשר הגדול – הרמב"ם זצ"ל (פ"ז מהלכות תשובה ה"ז).
בתחילת פרשתנו נאמר: "שֹׁופְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (טז, יח)
ויש לדייק ולשאול, מדוע נאמר "תתן לך" בלשון יחיד ולא "תתנו לכם בכל שעריכם" בלשון רבים? ועוד דבר הצריך לנו ביאור, לכאורה נראה שהמילה "לך" בציווי זה מיותרת?
בספרו "דרש משה" יישב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, כי למעשה כאן ציוותה התורה לכל אחד שיהא שופט את עצמו, ויבדוק את מעשיו אם מתוקנים הם או שמא צריך לשפרם. אך אין די בזה, עליו להיות גם שוטר של עצמו, לראות שיקיים מה ששפט על עצמו, שהרי שוטר אין לו כל שיקול דעת או סמכות לבטל את החלטת השופט הגדול.
לכן נאמר "לא תכיר פנים", שלא יאמר האדם לעצמו, 'הן אני איש ישר וצדיק ומן הסתם לא ימצא בי שום חטא ועוון'. אלא עליו לבדוק את מעשיו היש בהם מום כאדם הפשוט ביותר.
רבינו הקדוש רבי מנחם מנדל מקוצק זצ"ל, פירש את הפסוק במזמור "לְדָּוִד ה' אורִי וְיִשְעִי", אותו אנו אומרים בימים אלה. "לּולֵּא הֶאֱמַנְתִי לִרְאות בְטּוב ה' בְאֶרֶץ חַיִים", לולא הם אותיות אלול. כלומר, שבחודש אלול האמנתי והנני מאמין לראות בטוב הטמון בי ובכל יהודי.
בתיבת "שעריך" שבפסוק ניתן ללמוד דבר נוסף אותו אמר רבינו חיים ויטאל זיע"א, (כמובא בספר נחל קדומים למרן החיד"א ובשל"ה הקדוש). שצריך האדם לשמור את כל שערי גופו. ואלו השערים, שער הראיה – העיניים, שער הריח – האף, שער השמיעה – האוזניים, ושער הדיבור – הפה. ולכן צריך האדם לשים על השערים הללו שומרים חזקים, שהם ה"שופטים והשוטרים אשר תתן לך בכל שעריך". ויש גם הבטחה בצד שמי שיזכה לשמור על כל פתחיו, עליו נאמר: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים". ומידה כנגד מידה, כי הזוכה לשמור על פתחיו, יזכה שיפתחו לפניו ש"י עולמות, ומי שישכיל להבין זאת וישנה את דרכיו וישמור על שעריו, יפתחו לפניו אותם השערים העליונים והמופלאים.
מעשה אירע ביהודי חשוב הגר באחת ממדינות ארה"ב, אשר בנו הגיע לעול תורה ומצוות. רצה האב לשמח את בנו ולהעניק לו מתנה גדולה, הוא בישר לו שלקראת יום בר המצוה שלו הם יסעו יחד לארץ ישראל, ויבקרו בבית מדרשו של מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל אותו העריץ הילד מאוד, ושם יניח לו הרב את התפילין בפעם הראשונה.
הילד התרגש מאוד מהמתנה הרוחנית והמיוחדת הזו, ולא ידעה כיצד להודות לאביו על כך. הוא הכין את עצמו היטב לקראת הטיסה לארץ, וסיפר על כך בהתלהבות לחבריו בתלמוד תורה.
האבא סיפר לבנו שהרב וואזנר ביקש ממנו, כי מספר ימים לפני יום הטיסה המיועד מארה"ב לישראל, שיתקשר אליו בשנית כדי לוודא שהכל בסדר, ושלא יגיעו לארץ לחינם.
והנה כשבוע ימים לפני יום הטיסה מילא האב אחרי בקשת הרב וואזנר והתקשר לביתו, ואכן לאחר שהקדים לשאול בשלום כבוד הרב, הוא ביקש לתאם את הביקור בתאריך וביום בו הם אמורים להגיע לארץ. אלא שלתדהמתו השיבו הרב: "אני חושב שלא כדאי לכם לבוא ולבקר אותי, ולא שחלילה אינכם רצויים בביתי אלא להיפך כבוד הוא לי לארח אתכם בביתי". "מה קרה?" שאל האב ההמום, "והרי הילד התכונן לכך כבר זמן רב". אך הרב הסביר לו: "אני מבין את רצונכם כי בפעם הראשונה שילדיכם מניח תפילין, הוא יעשה זאת כאן אצלי, אבל האם חשבת, אבא יקר, כמה דברים לא טובים עלול ילדיכם לראות במהלך הדרך הארוכה שתעשה עמו מארה"ב לארץ ישראל?! ולכן אני חושב כי אין הצר שווה בנזק המלך! ועדיף לוותר".
האב ההמום ניסה להסביר כי הילד עלול להתאכזב קשות. "שום דבר שבעולם אינו שווה שיקריבו עליו את הנזק שעלול להיות לילד בראיית דברים אסורים!" פסק הרב וואזנר. אך האב שאל: "ומה אני יעשה עם שני הכרטיסים שקניתי באלפיים דולרים?", "תקנה מסגרת יפה", אמר לו הרב, "ותשים בתוכה את שני הכרטיסים, ובראש המסגרת תכתוב באותיות קידוש לבנה: 'הקרבנו את שני הכרטיסים היקרים הללו, רק כדי שהבן היקר שלנו החוגג בר מצוה לא יראה דברים אסורים'!…"