פרשת מטות – השב טוב למיטבך
בפרשתנו ישנו ציווי, משה רבינו נצטווה ע"י ה' לנקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים על שהתעברו על ריב לא להם וחברו למואב בהחטאת העם בעבודה זרה ובגילוי עריות, והתוצאה קשה, מגיפה נוראה פרצה בקרב העם והפילה עשרים וארבעה אלף איש.
וכלשון הפסוק: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (לא, ב).
ויש להבין, מדוע נאמר למשה: "אחר תאסף אל עמך"? אלא אומר המדרש (ספרי): "מגיד שמיתתו של משה מתעכבת למלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה".
משה רבינו לא הסתפק בלצאת ידי חובה אלא מקיים הוא את ציווי ה' בשמחה. ועוד אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני): "אילולי ביקש משה שלא למות לא היה מת. שכך אמר לו הקב"ה אם אין אתה מתנקם בשונאיהם של ישראל, אין אתה מת. והיה יושב לו עשרים שנה או שלושים שנה, אלא אמר משה אין רשות בידנו לעכב המצוה, מיד אמר לעמו: "החלצו מאתכם".
רעיון נפלא מבקש ללמוד מכאן הגאון רבי יהל לייב חסמן זצ"ל בספרו "אור יהל", הרי שבפסוק הנזכר נאמר למשה מפורשות שכל זמן שאינו מתנקם בשונאיהם של ישראל, אינו מת. וזוהי הסיבה שבעבורה נמנעו בני ישראל מלצאת למלחמה עד שנמסרו בעל כורחם שנאמר: "וימסרו מאלפי ישראל".
אך משה עצמו אינו מתחשב בשום דבר וממהר להוציא את העם למלחמה במדין, ונשאלת השאלה: טוב, אכן מבינים אנו שחפץ הוא לקיים ציווי בוראו אבל מדוע נזדרז לעשותו? ועוד בשמחה!
את התשובה לכך מוצאים אנו בפסוק הבא: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים… לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". והמדרש הבחין בשינוי דברי משה רבינו אל העם: "לתת נקמת ה' במדין", שלא כדברי ה' אליו: "נקום נקמת בני ישראל". משה הבין את גודל החשיבות במלחמת מדין, שזהו חיוב גמור לנקום את מלחמת ה'!
ועל כן מובן מדוע נזדרז כל כך לעשותו. שהרי אם בנקמת ה' מדובר כאן, אין רשות ביד איש לעכב את המצוה, ומיד אזר חלציו ונזדרז בשמחה לעשות רצון קונו במסירות נפש. ברם, כעת התעוררנו לתמיהה נוספת בפרשה מופלאה זו…
אם אכן כה חשובה היתה מצוה זו למשה רבינו, מדוע שלח הוא את פינחס בן אלעזר הכהן ולא הלך בעצמו כדי לקיימה?
והתשובה היא, שמשה רבינו נתגדל במדין לאחר שברח ממצרים, בעקבות פרשת הריגת המצרי והטמנתו בחול. וכך אמר משה רבינו: "אינו בדין שאני מיצר למי שעשו לי טובה". ומשל משלו חז"ל במדרש: "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן".
ראו כמה נפלאים הם הדברים. הרועה הנאמן מלמדנו מה רב כוחה של מידת הכרת הטוב למיטיב עמו עד כדי מסירת חייו לכך, שכן באותה שעה מסר הוא את חייו עבור הזדרזות במצוה זו באופן המושלם ביותר, אך בכל זאת נמנע מלעשותה בעצמו, אף שנצטווה בפירוש: "נקום" – בעצמך, וכל כך למה? בגלל הכרת הטוב.
ואנו עומדים ותוהים: כלום, מה משמעות טובה יש במה שעשו עבורו, אחר שהחטיאו את ישראל וגרמו לנפילתם של עשרים וארבעה אלף מהעם, שזהו ללא ספק עוול נורא ואיום לעומת הטובה שעשו לו למשה. אלא שכאן עולה לו ההרגש: "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן". ומשה עצמו אינו יוצא למלחמה!
מעשה היה, בשנת תנש"א צום "תשעה באב" חל במוצאי שבת. מורינו הגאון הצדיק רבי יהודה צדקה זצ"ל שהיה אז בא בימים נזקק לנטילת תרופות עקב מצב בריאותו הרופף והרופא אסר עליו לצום. קראו בני ביתו של הרב לילד קטן מבני השכנים כדי שישמע את הרב מבדיל על היין וישתה את הכוס ההבדלה. ולאחר ששתה הילד את כוס ההבדלה ביקשה הרבנית ע"ה לתת לו דבר מתיקה. אולם רבי יהודה סירב והסביר: כי אין זו השעה המתאימה לקבלת ממתק, ואמר לילד בנועם פיו, כי בשעה זו צמים כל בית ישראל על חורבן המקדש, על כן מיד במוצאי הצום יבוא לביתו ויקבל את הממתק המובטח.
ולמחרת היום מיד כאשר נשלם הצום שאל רבי יהודה את בני ביתו היכן הוא הילד ששתה אמש את יין ההבדלה, כי ברצונו לתת לו את אשר הבטיח. "אין כל צורך" אמר אבי הילד, "בני כבר שכח את שהבטיח לו הרב"… "הוא אולי שכח" אמר רבי יהודה, "אבל אני לא שכחתי כלל… ומחובתי להחזיר לו טובה ולעמוד בהבטחתי!". והמסר עבורנו, הן מחובתנו להכיר טובה למיטיבנו, ונתחיל מהיום!
פרשת מטות – השב טוב למיטבך – עוד מאמרים על פרשת מטות
