פרשת חוקת – אתה נושם, זה לא אומר שאתה חי!
בכניסה לשכונת מגורים יוקרתית ניצב שלט פרסום חוצות, גדול ורחב ידיים, המכריז באותיות ענק "זה שאתה נושם, זה לא אומר שאתה חי!". השלט, אם תהיתם, מציע למי שנתקל בו לקנות מכונית ספורט חדישה ויוקרתית.
משהו בסלוגן האמור הזכיר לי רעיון הנלמד מפסוק בפרשתנו: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים" (יט, יד). בגמרא (ברכות סג:) דרש האמורא הקדוש ריש לקיש : "מנין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באוהל".
רגע, בעצם מה משמעות המילים "ממית עצמו עליה"? היו שאת המילה "מיתה" הכניסו בתוך מרכאות, שהרי אין זה רק בכאילו. יש אשר אומרים בהלצת עמי הארצות: "היכן נמצא בית העלמין של אותם הממתים עצמם על התורה"?!
ברם, צר לי לאכזבם, כי כל עוד ורחוקים הם משמירת התורה וקיום מצוותיה, לעולם לא יבינו עמקותו של מאמר חז"ל.
הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל עמד על כך, וביאר, כי רק מי שמוסר את כל חייו למען התורה, להבין דבריה ולקיים מצותיה, יזכה לבסוף שתתקיים בו התורה. ואף שבעיני ה'עולם בחוץ' נחשב הוא למת, את זאת ביקשה התורה שמה שנראה אצל עמי הארצות כמת, בעצם הוא חי.
ובזמנינו נכון הדבר שבעתיים. שכן עולמנו זה מציע שלל של 'הפתעות', סוגים מסוגים שונים, והרוצה להצליח בלימוד התורה, חייב להתנתק מכל תענוגות העולם והבליו, ובפרט מחיצי התרעלה של כלי התקשורת האלקטרונים השונים, אשר מכלים את זמנו של המשתמש בהם לריק.
ומכאן לסיפור מופלא אשר אירע אי שם בשנת תשנ"ח, שעה שביקר ראש הישיבה מרן הגה"צ רבי אהרון לייב שטיינמן זצ"ל בארצות הברית בעיירת לייקווד שבניו-ג'רסי, בה שוכנת "ישיבת לייקווד", הגדולה שבישיבות, מיסודו של הגה"צ רבי אהרון קוטלר זצ"ל.
בהזדמנות זו ערך ביקור נימוסין בבית ראש הישיבה הג"ר מלכיאל קוטלר שליט"א, נכדו של רבי אהרון זצ"ל, ובהיותו שם ראה להפתעתו דבר מוזר: בתוך ארון כלי הכסף היקרים, שוכנים אחר כבוד זוג נעלים ישנות!!! וללא ספק הדבר עורר תמיהה, מיד שאל הרב שטיינמן את הרב מלכיאל: "מה פשר הנעלים הללו בארון כלי הכסף שמיועד לפאר את הבית?"
סיפר לו הרב מלכיאל: בשנות מלחמת העולם הראשונה סבו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל סגר את ישיבתו שבקלוצק באמרו שאין ביכולתו לקחת אחריות בעת מלחמה על בחורי הישיבה, ולכן שכל אחד ייסע חזרה לביתו.
אחד הבחורים ששב לביתו, שאלה אותו אמו: "מפני מה באת הביתה?" הבחור ענה ואמר: "שראש הישיבה שלח את הבחורים הביתה מפאת סכנות המלחמה!" האם החלה לזעוק: "וכי כאן אתה יותר בטוח מאשר בישיבה?! להיפך, שם הינך יותר בטוח, הרי תורה מגנא ומצלא! אני רוצה שמיד תשוב לישיבה ללמוד!…"
הבחור אמר: "אמא, אבל אין לי כסף לחזור לישיבה?" אמרה האם: "אם כן תלך ברגל!", ואכן הבחור שמע בקול אמו ויצא ללכת רגלי אל הישיבה. בהיות הישיבה מרוחקת מביתו מאות קילומטרים, ארכה לו הדרך כמה ימים, הלך הוא ביום ובלילה, כשהגיע פנה והלך מיד לבית ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן ואמר: "רבי באתי ללמוד תורה!" "מה קרה?" – שאלו ראש הישיבה, והבחור החל לספר שנתבקש על ידי אמו לחזור בחזרה לישיבה, והלך הוא כמה ימים ברגל עד שהגיע.
כששמע זאת רבי איסר זלמן כל כך התרגש מהמסירות נפש של האם כדי שבנה ילמד תורה, ועוד יותר התרגש מהמסירות נפש של הבחור שהלך ימים ולילות חזרה לישיבה ללמוד תורה, עד שאמר לבחור: "אני רוצה לקנות ממך את הנעלים הללו שבהם מסרת את נפשך ללמוד תורה!" – ואלו הם הנעלים הללו…
המשיך הרב מלכיאל ואמר: "האם הנכם יודעים מי היה אותו בחור? ובכן, אותו בחור היה מרן הגאון רבי אליעזר מנחם מן שך בבחרותו, שבמשך השנים בעמלו ובמסירות נפשו, עלה ונתעלה להיות גדול הדור, וראש ישיבת פוניבז' המעטירה".
ואכן מסירות שכזו אינה שבה ריקם… אשרי הממית עצמו עליה!
פרשת חוקת – זה שאתה נושם, זה לא אומר שאתה חי! – כתבות על נושא שבת
