פרשת וישלח – רוח וצלצולים
בפרשתנו, עשו הרשע ממאן להירגע מ'העוול' הנורא שנעשה לו, לאחר השנים הרבות, הוא מחפש עדיין לנקום ביעקב אחיו על דבר מכירת הבכורה ועל הברכות אותם קיבל מאביהם יצחק בחכמה רבה.
השנאה בערה בו כלפיד אש, לכן, הוא החליט לעשות לזה סוף. ולאחר שאסף עמו ארבע מאות איש, גיבורי חיל ואנשי מלחמה, הוא יצא לדרך לקראת יעקב במטרה ברורה, 'לגמור' עמו את החשבון.
מיד כשיעקב אבינו שומע על בואו של עשו וארבע מאות איש עמו, פחד אוחז בו מהבאות, והוא מתכונן לקראת המפגש הזה בשלושה דברים: דורון, תפילה ומלחמה. לדורון – "ותעבור המנחה על פניו", לתפילה – "אלקי אבי אברהם", ולמלחמה – "והיה המחנה הנשאר לפלטה".
יעקב אבינו מצווה לעבדיו: "וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר" (לב,יז). וכך פירש רש"י הקדוש: "עדר לפני חבירו מלא עין, כדי להשביע עינו של אותו רשע, ולתווהו על ריבוי הדורון".
היה אומר על כך המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, ראה מה השביע את עינו של עשו הרשע? שורות שורות של אנשים הולכים, ומה יש ביניהם כלום! אוויר ריק – רוח! כך הן כל תאוות העולם הזה, הם רק דימיון כאילו יש בהם ממשות, אך באמת הינם כלום אין בו דבר! וכמאמר שלמה המלך בספרו קהלת (א, ב): "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל".
בגמרא (ברכות כח:) הובאה תפילתו של התנא רבי נחוניא בן הקנה, קודם ולאחר הלימוד: "אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר; אנו רצים והם רצים, אני רצים לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת".
בספרו "לב מרדכי" (עמ רלג) תמה הג"ר מרדכי צוקרמן זצ"ל, נכון הוא שהם משכימים לדברים בטלים או שעוסקים יתר על המידה בעסקי העולם הזה והבליו, אך איזה עוון יש בידם שעל כך אנו אומרים שהם "רצים לבאר שחת"? הרי אין בזה כל חטא ועוון?!
ויישב, שעצם זה שהם רצים לעניני העולם הזה ולא הולכים, הוא עוון. ולכן על זה מגיע להם עונש, מילא הלומדים "רצים לחיי העולם הבא", אבל אותם אנשים לאן רצים לחיי העולם הזה? אז לפחות שילכו לאט אבל למה לרוץ?! מה כבר יש לעשות שם?!
האדם צריך לשנן לעצמו את דברי רבינו הרמח"ל זצ"ל בספרו "מסילת ישרים": "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו". הגאון הצדיק רבי לייב חסמן זצ"ל מסביר שעוד לפני המפגש עם עשו, היה על יעקב אבינו להיאבק לבדו עם שרו של עשו. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (לב, כה)
ולבסוף יעקב אבינו ניצחו, ושאלו יעקב: "הגידה נא שמך", מהו סודו של היצר הרע המושך אחריו אנשים כה רבים, ומפילם ברשתו באחת. על שאלה זו ענה המלאך, וגילה לנו את סודו: "למה זה תשאל לשמי?" כוחי הגדול נובע מעצם זה שאנשים "יושבים בחושך" ואינם שואלים לשמי. לו היו "מדליקים את האור" היו מבינם הכל, כי כל מה שיש לי להציע להם הוא רק דימיון שווא ותעתועים!
מסופר על הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, שלאחר שהקים וייסד את ישיבת פוניבז' החלו תלמידים רבים ללמוד בה וכבר היה המקום קטן מלהכיל את כולם. על כן התחילו את בניית הקומה השניה. בוקר אחד הגיעו סמוך לישיבה משאיות עמוסות בברזלים, ובבלוקים ובקורות עץ לצורך הכנת התשתיות והעמודים לבניית בית המדרש החדש.
לאחר תפילת שחרית, הלכו כל הבחורים לאכול ארוחת בוקר, אולם הרב מפוניבז' נעמד לו בחוץ והמתין לחומרים שיגיעו. כידוע הרב נהג תמיד בנכבדות ובהדר, כראוי לתלמיד חכם כמותו.
כשהגיעו המשאיות עם הברזלים, לא יכול היה הרב להתאפק, ובמקום להמתין לפועלים שיחלו להוריד את כל חומרי הבניה, התחיל לשאת בכוחות עצמו את הברזלים מן המשאיות, תפס בעצמו ברזל אחרי ברזל והורידם מתא המטען. כשאינו חס על חליפתו הנקיה שהתלכלכה וניזוקה מהחלודה שלהם.
אחד הפועלים השתומם למראה שנגלה מול עיניו, ורץ במהירות הבזק לתוך חדר האוכל, לקרוא לבחורים שיבואו למנוע מהרב להתבזות כך. הבחורים רצו החוצה, וכששאלו את הרב: "מדוע הראש ישיבה סוחב ברזלים כאחרון הפועלים?", הביט בהם הרב בתמיהה ואמר: "ברזלים הם אלו?", קרא ברגש גדול, "הברזלים הללו זה הש"ס, והרמב"ם! של העולם הבא! זה הפוסקים הראשונים והאחרונים! הם אלו הברזלים שישמשו כיסודות בית המדרש לשנים רבות. דעו שאלו לא ברזלים אלו תורה עליה יעמלו תלמידי הישיבה!". רק שנזכור שהעולם הזה עראי!
פרשת וישלח – רוח וצלצולים – עוד מאמרים
