
פרשת ויצא – תפילה של אמא
בפרשת ויצא נאמר "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת, וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (כט, יז). שואלים חז"ל (בבא בתרא קכג.) וכי לגנותה באה התורה? אלא אמר רב
ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה,
שהיתה
שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: "שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן; גדולה לגדול וקטנה לקטן" והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: "גדול מה מעשיו?", והם עונים לה: "איש רע הוא, מלסטם בריות"; "וקטן מה מעשיו?", והם עונים לה: "איש תם יושב אוהלים"; והיתה בוכה, עד שנשרו ריסי עיניה".
הקב"ה קיבל את תפילתה והיא נישאה לבן הקטן יעקב אבינו, שכך אמרו חז"ל (בבא מציעא נט.) "שערי דמעה לא ננעלו". בשמים קיים שער תפילה שפתוח תמיד! הוא אינו נסגר אף פעם, הוא שער מיוחד הנקרא "שערי דמעה", דרכו הכניסה לאה אמנו את תפילותיה ודמעותיה הרבות.
סיפר הרב אשר דרוק שליט"א יש הרבה "סיפורים מהחיים" על כוחה של תפילה, אבל אני רוצה לספר לכם סיפור מיוחד במינו שקרה לילדה כבת שלוש המתגוררת בשכונה בה אני גר וריגש אותי מאוד. קבוצה של ילדות שיחקה בקומת המחסנים של אחד הבניינים שבשכונה. לפתע נטרקה דלת ברזל כבדה על אצבעותיה של הילדה הקטנה. הטריקה היתה כה חזקה עד כדי כך שנוצר ואקום שהקשה על פתיחת הדלת! מזעזע.
היא הובהלה לבית החולים "הדסה עין כרם", שם קבעו הרופאים כי היא זקוקה לניתוח על מנת שאצבעותיה תשארנה במקומן ולא יצטרכו, חלילה, לכרות אותן. בעיה חמורה נוספת היתה שהעצבים נקרעו לגמרי ובמקרה כזה – גם אם האצבעות תשארנה במקומן הן לא תתפקדנה, והילדה תשאר, רחמנא ליצלן, עם תשעים אחוזי נכות לכל חייה.
כיון שהיד היתה נפוחה מאוד לא ניתן היה לעשות את הניתוח, ושלחו את הילדה הביתה למשך מספר ימים. הרופאים המליצו להורים לנסות לפנות לבית החולים "אלין", בו עושים טיפולים פזיותרפיים, אך הדגישו כי קיים ספק גדול מאוד אם הטיפולים יכולים לעזור במצב שכזה. עוד הדגישו הרופאים כי צריך לחכות שם זמן רב, קרוב לשנה, עד שמשיגים תור. עבר כבר שבוע ימים, ושום דבר לא התקדם. האמא אמרה לבעלה: "אני נוסעת למירון לציונו הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי".
אינני צריך לספר לכם כיצד האמא בכתה "על הציון" הקדוש. כולם מבינים לבד. שלוש שעות של תפילות ללא הפסק! שלוש שעות של בכיות שהרטיבו את דפי הסידור". מששבה האם לביתה – כמעט והתעלפה! הילדה שכבה במיטה והחזיקה בידה בקבוק, תוך שהיא מקפלת את אצבעות ידיה! האמא נתנה כזאת שאגה, שכל דיירי הבניין ירדו לראות מה קרה! "נס, נס" – היא שאגה. בעלה, שהגיע במרוצה, ראה אף הוא את הנס, ושניהם החלו לבכות כמו שני ילדים קטנים.
מדהים, הם פשוט נשנקו מבכי. הם לא יכלו להרים את הראש ולהביט זה אל זה מרוב התרגשות. שבוע שלם הם מסתובבים עם ילדה "בלי יד", והנה לפתע פתאום הילדה "עושה שלום" באצבעותיה כמו כל הילדות…
אך בזה לא תם הסיפור: למחרת הם מקבלים טלפון מבית החולים "אלין" בו הם התבשרו כי בדרך נס התפנה להם תור לרופא המטפל ועליהם להביא עמם את כל הצילומים שנעשו בבית החולים. האמא והילדה הגיעו בשעה שנקבעה. הרופא טרם עיין בצילומים, הוא הסתכל על יד הילדה, הכניס אותה לתוך ספל עם מים קרים, תוך שהוא מפטיר: "זה מתקדם". לאחר מכן הוא פנה לעיין בצילומים. הוא הסתכל עליהם שוב ושוב, ולפתע הֶעֱוָה את פניו, הסתכל על האמא והחל לצעוק: "שקרנית! הבאת לי צילומים של ילדה נכה! זאת לא הילדה שיושבת כאן! את מבזבזת את זמני היקר על השקרים שלך"…
האמא נפגעה מאוד מהצעקות והחלה לבכות: "אדוני הרופא! לא שקרתי במאומה. הנה הילדה, הנה תעודת הזהות שלה"… הרופא היה בהלם מוחלט! סופו של דבר: לא היה צורך בניתוח! גם לא בטיפולים פיזיותרפיים!
ומשפט אחד לסיום מ"כלי ראשון": אחרי כמה חודשים נולד להם תינוק. הילדה שנפצעה לומדת באותו הגן בו לומדת בתי. באחד הימים הזמנו אותה לבוא לביתנו לאחר סיום הגן, כדי להקל על אמה היולדת. ואני, שרציתי מאוד לראות את הנס בעיניים, ביקשתי מהילדה שתראה לי את היד שעליה נסגרה הדלת. הילדה פשטה את שתי ידיה אל מול עיני ואמרה לי: "אני לא זוכרת איזו יד זה היה! לא נשאר סימן!".
תשעים אחוזי נכות. ניתוח. טיפולים שלא יעזרו. אין סיכוי. אין תקוה… אבל יש תפילה! ובזכות התפילה לא נשאר כל סימן למחלה. הילדה לא זוכרת באיזו יד קרתה התאונה! הוי אומר: תפילה – מביאה בריאות ורפואה שלמה. (דורש טוב).
פרשת ויצא – תפילה של אמא – עוד כתבות באתר להאיר