פרשת דברים – למה אנו מתאבלים על בית המקדש?
מדי שנה בשנה מגיעים ימי האבל על חורבן הבית, ואנו מוצאים את עצמנו תוהים מול החובה אשר הוטלה על כתפינו, אנו נדרשים להתאבל על העיר אותה לא ראינו מעולם! הן נתבקשנו לבכות בכי של אמת על אובדנו של בית אשר בתפארתו לא חזינו!
אמנם קביעה נחרצת קבעו חז"ל (תענית ל:): "'שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ'. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה".
מדברי הגמרא מדקדק הגאון רבי חיים מוולאזין זצ"ל, תלמידו הגדול של רבינו הגאון מוילנא זיע"א, משמע שהשכר הזה מגיע כבר עכשיו. שכן אמרו בלשון ההווה, 'זוכה ורואה בשמחתה', הייתכן שהשכר הזה מגיע כבר עכשיו? הלא לכאורה מתאים יותר לכתוב בלשון עתיד, 'יזכה ויראה בשמחתה' כהבטחה שתתממש בעתיד כאשר יבוא המשיח ויבנה בית המקדש, אז מהו אם כן 'זוכה ורואה'?
והוא משיב ברעיון נפלא. אכן בעצם האבלות על חורבן ירושלים טמונה גם כן נחמה בהווה. הרי תמיהה נוספת יש לנו לתמוה: נודעים הם דברי חז"ל (ברכות נח:), שגזירה על המת שישתכח מן הלב לאחר שנים עשר חודש. והיאך מתאבלים אנו על ירושלים קרוב לאלפיים שנה? מדוע אם כן אותה ה'גזירה' האמורה לא חלה על חורבנה של עיר קדשנו ותפארתנו לאחר כל השנים?
אלא שאלת חכם חצי תשובה. על "המת" נגזרה הגזירה שישכח מן הלב, על המת ולא על החי, וירושלים נחרבה אמנם אך לא 'מתה'! ירושלים חיה היא, מפעמת בעמקי לבנו בכל דור ודור, גם בזמן הגלויות הקשות שעברנו, גם לאחר החורבן הנורא. והעדות על כך בעצם האבלות, שהרי אין אבלות נוהגת על מת לאחר שכלו לו שנים עשר חודש, כי גזירה היא שהוא משתכח מהלב.
זוהי שמחה המהולה בעצב, הבית חרב אבל הקשר חי וקיים. כי עצם האבלות בה אנו נוהגים מראה שירושלים חיה וקיימת, ושלבנו קשור אליה בעבותות של אהבה ואף בחלוף שנים רבות לא דעכה האהבה.
ומעתה מובן שהמתאבל על ירושלים 'זוכה ורואה בשמחתה', בהווה. הוא רואה אותה חיה וקיימת גם עכשיו על אף שאינה שלמה, ועל כן יש לנהוג עליה מנהגי אבלות, שבעצם האבלות אורה ושמחה טמונה בה.
וכשמתבוננים בדברים הריהם מרעישים! מדוע הפערים כה גדולים, והיאך נתנו חז"ל שכר כה רב למתאבל על ירושלים, ולהיפך, עונשו של מי שאינו מתאבל עליה נורא עד שלא יראה בשמחתה!
על כך ניתן להמשיל את המשל הבא: בני זוג שזה עתה נישאו רצו מאוד לזכות לילדים. שנים רבות חלפו ובקשתם לא נענתה… כך הצער מילא את לבם והם לא חסכו כל מאמץ. לבסוף התפילות נשאו פרי והאישה התעברה.
החודשים חלפו ואיתם הצפייה והתפילה, עד שהגיע עת לידתה.
הלידה החלה, והבעל עמד בתפילה לפני ה' שהכל יעבור בשלום. חלפה שעה, ואף שעתיים וכלום לא קורה. לפתע צדה עינו בתכונה רבה סביב חדרה של אשתו, הדלת נפתחת ונסגרת, רופא יוצא ורופא אחר נכנס. אחד הרופאים ניגש אליו ומבקש ממנו לגשת אל חדרו.
"המצב מסובך", פתח הרופא, "יש אפשרות להציל או את אשתך או את הילד, אמור נא מה לעשות?" הלה, אשר חש כאילו השמים נפלו עליו בפתע פתאום, השיב לרופא ושאל: "למה אי אפשר להציל את שניהם? איך אני יכול להחליט בדבר כזה?! אני מוכרח לרוץ לרב שלי ושאול אותו" אך הרופא האיץ בו: "אין זמן צריך להחליט מיד! זה עניין של דקות ספורות!". הבעל החל לבכות: "אני לא יכול להחליט, זה ממש דיני נפשות…" הרופא היה לחוץ ועצבני ואמר: "אם לך אין החלטה, אז נשאל את אשתך, אלה החיים שלה!".
נכנסו איפוא שניהם לחדר הלידה, והרופא הסביר: "תשמעי גברת, זה המצב, או את או הילד אימרי נא מה את מעדיפה?"… האישה שומעת, ודמעות זולגות בשקט חרישי, ללא הפוגה על פניה. ומיד השיבה לשמע הדברים: "כל כך הרבה שנים חיכיתי לילד הזה… בלי הילד חיי אינם חיים, אני רוצה שתצילו את הילד אני מוותרת על חיי, ובלבד שיהיה מי שיאמר עלי קדיש!" מיד פונה היא לבעלה ואומרת כשקולה משתנק: "הילד הזה שיוולד – אנא ממך תגדלו באהבה ובמסירות. ואל תשכח לספר לו שאני מסרתי את נפשי למענו! ושיזכור לומר עלי קדיש כשיגדל". הבעל הנהן בראשו, לדבר הוא לא יכול. הוא יצא החוצה, והרופאים ניגשים לעבודה.
זמן קצר לאחר מכן נולד הבן, בריא ושלם. למחרת היתה הלוויה רווית יגון ואנחה. כל העיר הגיעה, כולם געו ובכו. איזה אסון! איזו טרגדיה! והספדים נשמעו מפי הרבנים.
האב המסור גידל את ילדו במסירות ובאהבה גדולה. שלוש עשרה שנים חלפו להם והילד עומד לחגוג בר מצווה, אביו קורא לו ובפיו בקשה: "בוא הנה ילדי, ברצוני לידע אותך בדבר מה, בעוד כמה שעות כשנגיע לאולם השמחות כדי לחגוג לך בר מצוה, יהיה זה יום הזיכרון של אמך המנוחה. אמך ביקשה ממני שאספר לך כמה אהבה היא אותך, ושהיא מסרה את חייה למענך. אנא ממך מלא נא את רצונה ואמור בעבורה קדיש בכוונה גדולה! תהיה זו הכרת הטוב מצדך".
בהגיעם לאולם השמחות הכל היה כבר ערוך ומסודר וקהל רב נכח במקום. ואז ניגש הילד ו'הריץ' את הקדיש: "ת'גדל ותת'קדש שמיה רבא". הוא הבליע מילים וסיימו כהרף עין בלי שום כוונה ובלי שום רגש. אביו התעלף, ולאחר שהתעורר ניגש הוא אל בנו ואמר בקול בכי: "מדוע? הרי דיברנו על כך וביקשתי ממך… איך אתה יכול להיות כל כך חסר לב ורגש?!". הילד היה קצת נבוך. "אבל אבא" אמר, "איני מבין מה אתה רוצה ממני?! וכי איזה רגש אמור להיות לי כלפי האמא הזאת שמעולם לא הכרתי? מה אעשה ובלבי אין שום רגשות כלפיה!".
אכן כואב ועצוב ולמרבה הצער זהו מצבנו. הנה לאחר שעם ישראל השחיתו מעשיהם עד שנתמלאה הסאה, ביקש הקב"ה להשמידם חלילה. אלא שברוב רחמיו כילה חמתו על עצים ואבנים והחריב את ביתו… כעת הגיע לו יום ה'זיכרון' של בית המקדש. ומה אנו אומרים: "ריבונו של עולם, מה אתה רוצה מאתנו?! כלום היכרנו את בית המקדש? היאך תהיה לנו רגש כלפיו?!…". לו נשכיל לחוש בחסרונו, נזכה להימנות על אותם שיזכו לראות בשמחתה בקרוב ממש אמן.
פרשת דברים – למה אנו מתאבלים על בית המקדש? עוד מאמרים על פרשת השבוע
