פרשת בלק – יורנו בדרך יבחר
כוחות ויכולות כבירים ואיתנים ניתנו לאדם מן השמים. יש הטמונים וחבויים בקרבו אשר אין האדם מודע להם כלל, וממילא אינם מנוצלים על ידו, וישנם הידועים לו והוא מנצלם חלקית.
דבר אחד הוא בידיו של האדם הבחירה נתנה לו ותלויה בו, והיא יראת שמים. וכך אמרו חז"ל בגמ' (נידה טז:) "דרש רבי חנינא בר פפא על הפסוק 'בוזה דרכיו ימות', אותו מלאך הממונה על ההיריון לילה שמו, נוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו, 'רבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה? גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר'. כדרבי חנינא שאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
גילו לנו חז"ל הקדושים 'הכל בידי שמים', מה שיעשה האדם במראהו בגבורה בחכמה ובעושר, הכל נקבע מן השמים. ברם, יראת שמים היא עבודה עצמית של האדם.
אך מהי בעצם יראת שמים? ואיך זוכים לה? על כך מלמדנו רבינו הרמב"ם (פ"ב מהל' יסודי התורה ה"א): "האל הנכבד והנורא הזה, מצוה לאוהבו וליראה ממנו… והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע את השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלקים לאל חי'".
ובהמשך כותב הרמב"ם (שם ה"ב): "וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: "כי אראה שמיך… מה אנוש כי תזכרנו".
נתאר לעצמנו, היאך מרגיש כפרי פשוט המתגורר בבית העשוי מחמר עם גג מחבילות קש, רוכב הוא על סוס ועגלה, מגדל בחצרו תרנגולת המטילה לו ביצים, ועז המניבה חלב מהם זן ומפרנס את בני ביתו, מעט ירקות גדלות בגינתו, וכדי לשתות מים צלולים, עליו לשלשל את הדלי מעץ הקשור לחבל לבאר ולדלות מים.
האיש הגיע יום אחד לעיר הגדולה ונפגש עם אדם מן השורה, איש נבון וחכם אינו המשכיל הגדול שבעיר, אולם יש בו חכמה שלמד בימי עלומיו. הכפרי מתפעל כולו נפעם, ומיד הדיבור הראשון שניתק מפיו: "איש חכם כמוך לא ראיתי מימי… אתה ממש גאון!". והיה אם יפגוש את אחד מן המשכילים של העיר, ובודאי את המורה הזקן שכל בני העיר עברו תחת שבטו, אין קץ להתפעלותו והתרגשותו.
להבדיל מהמשל, הבה ונעמיק בדבר. לכשנתבונן בגדלותו של הקב"ה שהוא כל יכול! הוא לבדו ברא את השמים ואת הארץ ואת כל היקום.
עולם המתנהל בסדר מופתי חיות בהמות, עופות ושרצים, ירקות ופירות, עלים ופרחים… וזהו רק בעולם הזה, ומה נמצא באותם עולמות עלומים שאיננו יודעים מה קיים בהם, אין קץ לגדולתו!
לכשנעשה זאת נרגיש כמה אנו קטנים ובורא עולם גדול. דבר זה יביאנו ליראת שמים ואהבת הבורא. בלעם הרשע זכה לנבואה, ולא שהוא עשה משהו למענה, הקב"ה עשהו נביא כדי להשתיק בכך את טענת אומות העולם "אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם".
אלא שאותו רשע בעל עין רעה, נביא שבורא עולם מדבר אליו, מלאכים עומדים בדרכו ומונעים ממנו ללכת להרע, יודע דעת עליון, אשר במו עיניו רואה ניסים גלויים, מבקש לנצל את המעלות והכוחות הללו כדי לקלל עם שלם, את עם ישראל.
בפרשתנו בין דבריו של בלעם הרשע, הטמא, המושחת והארור מבקש הוא בקשה: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (כג, י).
תמוה, וכי בלעם הרשע לא הכיר במעשיו הרעים, בטומאתו, ברשעותו? עד שבא לבקש בקשה כה מוזרה. הלא כל חייו חי כבלעם הרשע, וכעת ברצונו למות כהישרים שבישראל, ואמרו חז"ל (ע"ז כה.) שכוין בתפילתו כמיתת אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים.
אלא ביאר רבינו ה'אור החיים הקדוש' זיע"א, שאכן בלעם הכיר ועמד על מזגו שהוא רע בתכלית הרע, ונמנע ממנו עשות יושר, חייו מלאים בשקר וכזב, ועכשיו בהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו. כי רשע שבאומות היה… אלא שנתאווה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר, כישרים שבאומות.
אי שם בתוך נבכי לבו, ידע הרשע כי עתיד הוא לבוא על 'שכרו' בעבור מעלליו ורשעותו עלי אדמות. שבשעת דכדוכה של נפש עת יעזוב את העולם יהיה ישר.
מסיים ה'אור החיים' דבריו: "וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותיכף ימותו, היו עושים. אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי דבר מלך עליהם, מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן".
וכך אומר התנא באבות (פ"ב מ"י) "רבי אליעזר אומר, ושוב יום אחד לפני מיתתך". מזכירה לנו שעלינו להתנהג במידת היושר והאמת של האבות הקדושים שהם הישרים.
פרשת בלק – יורנו בדרך יבחר – עוד מאמרים על פרשת בלק
