בפרשת שופטים נאמר: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח, יג). ופירש רש"י הקדוש: 'התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו'.
חידוש נפלא כתב רבינו האלשיך הקדוש זיע"א, כידוע שם ה' מראה על מידת הרחמים, ואילו שם "אלוקים" מראה על מידת הדין. כאן ציוותה אותנו התורה בין אם ה' מתנהג עמנו במידת הרחמים והכל מובן לנו וחיינו טובים ונעימים, ובין אם ה' מתנהג עמנו במידת הדין, והכל נראה קשה ומסובך ואיננו מבינים את דרכי ה', עלינו לזכור כי תהיה תמים עם ה' אלוקיך ואל תחקור ותתהה אחריו.
בספר 'אמונה שלימה' (פרשת שופטים) מביא על כך סיפור מיוחד. באחת משכונות העוני בדרום תל אביב התגוררה לה משפחת לוי. משפחה פשוטה שלא התמזל מזלה להמנות על המשפחות המיוחסות והעשירות שבישראל. המשפחה מנתה חמש עשרה נפשות והצטופפה לה בדירה שכורה בת שתים וחצי חדרים.
הדחקות והעוני זעקו מכל עבר אך ההרמוניה שלטה שם בכל עוז. בשעות הלילה היה הופך "סלון" הבית לחדר ילדים גדול. ארבעה מזרנים נפרשו על רצפת החדר, עליהם ישנו ילדים ששכחו זה מכבר מהמושג לישון ראש וזנב עם אחיהם. וכרית אחת שהיה עוברת במתכונת של רוטציה בן אחד לשני.
אב המשפחה עשה ככל אשר ביכולתו להביא טרף לביתו. הוא היה משכים בשעת בוקר מוקדמת על מנת להגיע בזמן למקום עבודתו הממוקם באזור מרוחק מביתו, אך לשווא, הוצאות הבית רבו למעלה מראש ואין הקומץ משביע את הארי. הוא לא טמן ידו בצלחת ושלח מכתבים לרשויות ולמוסדות שונים בכדי שיבואו לעזרתו לחלץ את משפחתו ממצבה העגום, אולם כל ניסיונותיו עלו בתוהו.
באחד הבקרים פנה אליו שכנו: "בדעתי לנסוע הערב אל אחד הצדיקים בדרום הארץ, התואיל לבוא עימי להתברך בדבר ישועה ורחמים?", "אשאל את רעייתי" – השיבו מיודענו – "הלא עליה תוטל מלאכת ההשכבה וההשגחה על הילדים". אמר ועשה, מיד בשובו לביתו פנה אל רעייתו לקול המולת הילדים: "כלום תיאותי שאסע הערב עם שכנינו היקר אל אחד מצדיקי הדור כדי להתברך ממנו? אולי ישמע ה' לקול תפילתו וירחיב את גבולינו לא רק בילדים?!", הביטה האישה בבניה השובבים המתרוצצים ומשתוללים במלוא כוחם. חיככה ראשה והפטירה: "נו, סע לדרכך. אולי יתמזל מזלך".
לאחר שעות נסיעה ממושכות באוטובוסים השיגו השניים אל יעדם. השעה היתה שעת לילה מאוחרת אך בית הצדיק היה מלא מפה לפה מאות אנשים המתינו בתור להתברך ולהיוושע. התור השתרך לו אט אט השעות נקפו בזו אחר זו ורק בשעות הבוקר המוקדמות נכנסו השניים אל הקודש פנימה. מיודענו השיח את צערו בפני הצדיק באריכות, אולם הצדיק חייך אליו והעניק לו תפוח מידיו הקדושות תוך כדי שהפטיר: "שיהיה לכם ישועה ורחמים". מיודענו יצא ברגשות מעורבים, מחד קיבל ברכה אך מאידך – מה יענה לאשתו המצפה לו בכיליון עיניים, כלום תפוח יחפה על המתנה כה ממושכת?!
מיד בהגיעו לביתו שח בפני אשתו את הקורות אותו, ועל אתר הבחין כי חששותיו היו לשווא, היא שמחה עד למאוד והפטירה: "טוב שהבאת תפוח, לפחות נחלק לילדים ברכה מהצדיק".
בשעות אחר הצהריים נקראו הילדים להסתופף סביב השולחן, האב חילק את התפוח לשלושה עשר חלקים, לקול המולת הילדים. אלא שאז נשמעו נקישות בדלת. הילדים קפצו כאחד לראות מיהו האורח החפץ לקבל אף הוא חלק מהתפוח, ולנגד עיניהם נצבו שני אנשים בלתי מוכרים. "אבא בבית?" – שאלו בטון גבוה. "כן" – השיבה המקהלה. קם האב ממקומו אל הדלת ולשאלתו השיבו השניים: "אנו פקידי משרד הרווחה ובאנו לעשות ביקור בביתך לאור פניותיך אל משרדינו". "היכנסו נא" – השיבם מיודענו. "אבל קודם תחלק לנו את התפוח" – קראו הילדים כאחת. חזר האב אל השולחן והעניק לכל ילד פרוטה מהתפוח. בהיותם עומדים על מפתן הדלת הביטו פקידי הרווחה זה בזה בהשתאות, מצב כזה עגום תפוח אחד לשלוש עשרה נפשות אינו סובל דיחוי.
האב פנה אל אורחיו: "מדוע אינכם נכנסים לבית?", "זה בסדר, סיימנו את הביקור" – השיבוהו. כבר למחרת הושג למשפחה אישור סיוע מהמשרד ואכן זכתה המשפחה לרווחה אמיתית.
ללא ספק 'הבוטח בה' חסד יסובבנו'.
