ממצולות ים תוציאני
בספר מלכים ב' (כ, א-ו) מסופר על חזקיהו מלך יהודה שחלה ונטה למות. ישעיהו הנביא בא אליו ובישר לו שאינו עתיד להירפא ממחלה זו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה". חזקיהו לא רק שאינו מתמלא ייאוש, אלא פונה בתפילה מעומק לב ומבקש: "וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר… וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל". ישעיהו הנביא לא הספיק לצאת מהעיר וכבר דבר ה' אליו: "שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי… שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי רֹפֶא לָךְ". ומודיעו שבזכות תפילתו: "וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה".
בגמ' (ברכות י.) חז"ל מגלים לנו את דברי התוכחה של ישעיהו הנביא. "מאי 'כי מת אתה, ולא תחיה'?" אם מת בודאי שלא יחיה?! אלא "מת אתה – בעולם הזה, ולא תחיה – לעולם הבא". ולמה? בגלל שלא נשא אישה נגזר עליו למות. אף שחזקיהו הסביר שראה ברוח הקדוש שיצאו ממנו צאצאים שאינם הגונים. ישעיהו לא קיבל זאת ואמר: "אין לך לעסוק בנסתרות של הקב"ה, מה שאתה מצווה תעשה". מיד נאמר: "וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר".
שואלת הגמ' "מאי 'קיר'?" ומשיבה: אמר רבי שמעון בן לקיש: מקירות לבו, שנאמר "מעי מעי אוחילה קירות לבי".
חזקיהו מסב פניו אל הקיר ופונה ישירות לה' ללא מתווכים, תפילתו שבאה מקירות הלב ובבכי גדול התקבלה ונוספו לו חמש עשרה שנות חיים, מכאן למדו חכמינו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".
מסופר לפני כמאתיים שנה על הגאון רבי ישעיה ברדקי זצ"ל, תלמידו של הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל שהתגורר בקובנא שבאירופה. חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל והחליט לעשות כן לאלתר. אשתו הרבנית כבר עלתה לארץ לפניו על מנת למצוא דירה לקראת בואם של בעלה בנה וביתה, וכשהכל סודר והיא מצאה דיהר בירושלים, היא שלחה מכתב והודיעה לו שהם יכולים להגיע לארץ הקודש.
רבי ישעיה יחד עם בנו בן השמונה ובתו בת השבע, החלו את מסע העליה לארץ הקודש. הם הגיעו לעיר אודסה ושם עלו על ספינה יחד עם עוד אחד עשר יהודים, שני ספסלי הספינה התחלקו שבעה בצד אחד ושבעה בצד השני.
זמן ההפלגה לארץ ישראל אמור היה להמשך כארבעה שבועות. וכך שש עשרה נפשות הפליגו בספינה בים הגדול על מי מנוחות. אלא שלאחר כשבועיים החלה רוח סערה לנשוב, גלי הים הגיעו לגובה רב והספינה נזרקה בין הגלים שהחלו לעלות לגובה של כמה מטרים, רבי ישעיה הורה לילדיו להחזיק היטב, אך בלבו התכונן לגרוע ביותר. יושבי הספינה החלו לזעוק ולהתחנן אל ה' "ממעמקים קראתיך ה'". אט אט החלו סדקים בקרקעית הספינה וקורות העץ החלו להתפרק אחת אחרי השניה. לא עבר זמן רב והספינה נבקעה לשנים.
כל אחד עשר יושבי הספינה טבעו בלב ים תוך שהם צועקים "שמע ישראל". רבי ישעיה העלה על כתפיו את שני ילדיו הרועדים והמפוחדים והחל שוחה, כמה זמן כבר יוכל להחזיק מעמד כך? לאחר כשעה כוחותיו אלו והוא חש עייפות נוראה. כעת הוא עומד לפני שאלה גורלית קשה. אם ימשיך לשחות כך הוא עלול חלילה לצלול למצולות ביחד עם שני ילדיו, אולם אם אטיל ילד אחד, ואת השני ארים על מרכז הגב אוכל להמשיך, אך את מי אשליך ואת מי אציל ?!.
לפתע נזכר רבי ישעיה בדברי הגמרא (הוריות יג.) שבהצלת נפשות יש דין קדימה את מי להציל קודם. כהן קודם ללוי, לוי לישראל ואיש קודם לאישה, משום שהאיש מחויב בכל המצוות, ואילו אישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא.
שמעה הבת את דברי אביה וקבלה את גזר הדין. "אבא! לפני שאתה עוזב אותי ואני טובעת במים העמוקים, לפחות תגיד איתי קריאת שמע ווידוי" בקשה בתו הקטנה. רבי ישעיה החל לומר עימה קריאת שמע ונשקה והחל להיפרד ממנה לעולמים. הורידה הבת יד אחת לים והחלה להרפות את ידה השניה, והנה חשה כי גופה עומד לשקוע, פרצה בשאגה בבכי קורע לב "אבא! אבא! אל תעזוב אותי, בבקשה תרחם עלי!". העיד רבי ישעיה כי זעקה כזו לא שמע מעודו, מיד נתמלא באהבה ורחמים על בתו, והוא הרגיש שכוחותיו חזרו אליו והרי הוא כברייה חדשה, והוא צועק לה: "תחזיקי חזק בשתי הידיים, אני לא אעזוב אותך!". ואף כי היה באפיסת כוחות העלה אותה חזרה על כתפו, ואמר כי ינסה עוד כמה קלומטרים לשחות.
כך המשיך רבי ישעיה בשחייה, כששאגת בתו נוסכת בו כוחות חדשים ומרעננים, עד שראה מרחוק נקודת אור – חוף ים די קרוב, ולאחר מאמץ מרובה הגיעו לחוף מבטחים והוא נפל תשוש כח וחסר אונים. כעבור זמן ילדיו ניסו להעירו ולהשיב את נפשו, התעורר. וכשנרגע מעט הודתה לו בתו על שהצילה במסירות נפש. או אז ענה לה אביה: "לא אני הוא שהצלתיך, זו היית את שהצלת את עצמך, לשתי שהגעתי למצב של כלות הכוחות והנפש, ובשאגתך אבא! אבא! נסכת בי כוחות חדשים, כוחות שלא ידעתי שהיו קיימים בי כלל".
רבי ישעיה הגיע לירושלים, וסיפר למכריו את כל אשר קרהו, ואמר: "דעו נא, לא לשוא זימן לי הקב"ה סיפור טרגי שכזה, מסר גדול רצה בורא עולם ללמדנו, ישנו מצב שאין לנו זכויות, וממילא אין לו כביכול כוחות להושיענו, אך בכח התפילה שאנו שואגים אליו שאגה אמיתית מעומק הלב, חשים הרגשה עילאית שנתונים אנו רק בידיו הקב"ה, ואז אנו מעוררים אצלו געגועים ורחמים כלפינו, ואין הוא יכול לעמוד בפני קריאה זו, ומיד הוא מושיע אותנו. "תנו עוז לאלוקים" אנחנו יכולים לתת לה' כח להושיע אותנו".
ממצולות ים תוציאני – עוד סיפורים
