מה הזכות של מי ששמח ורוקד בשמחת תורה?
שמיני עצרת הוא חג שמחת תורה, שמחה גדולה חשים אנו ביום זה על גומרה של תורה, התחלנו מ'בראשית' ומסיימים ב'וזאת הברכה'. ביום זה מנהג ישראל קדושים להקיף עם ספרי התורה את התיבה בבית הכנסת שבע פעמים, שרים רוקדים ושמחים לכבוד התורה הקדושה.
וכתב הרב הקדוש רבי אלכסנדר זיסקינד זצ"ל מהוראדנא בעל 'יסוד ושורש העבודה' וז"ל: "המרבה בכל מיני שמחות לפני הספר תורה, מעורר גם כן למעלה בעולמות העליונים הקדושים שמחה וחדווה עצומה, וכל הזהיר בשמחה של תורה ביום הזה בטוח שלא תפסוק תורה מזרעו".
וכך סיפר הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו מועד לכל חי (סימן כה אות מא): "וכתב בספר חמדת ימים פ״ח מסוכות (אות יג-יד) וזה לשונו, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה בשמחתה של תורה לתקן את פגמי נשמתו אשר פגם בכבוד תורת ה׳ תמימה ומצא כדי גאולתו, ומעשה ברב גדול בישראל שהיה מרבה בשמחתה של תורה כהיום הזה, והעידו עליו שעד שלושה דורות היו מיוצאי יריכו שלשלת חכמים ידועים ומרביצי תורה זה אחר זה חבל נמרץ, וידעו הכל שזכה לזה בגלל רוב שמחתו ביום שמחת תורה, מה שלא ראו מעולם לשום גדול בתורה שעושה כן, וברוב גדלותו היה מכרכר בכל עוז ומעורר ליבות בני אדם לאמר שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב".
ומעיד המקובל רבינו חיים ויטאל זצ"ל על רבו רבינו האר"י הקדוש זיע"א שהיה רוקד וקופץ בשמחה לפני ספרי התורה בכל כוחו.
האדמו"ר הקדוש רבי מאיר מפרמישלן זצ"ל היה אומר כי בזמן ההקפות אפשר לקרוע את גזר דינו של האדם. ואף ניתן לבטל כל גזירה שנכתבה בראש השנה ונחתמה ביום כיפור והועברה בהושענא רבא על ידי שמחה גדולה
בשמחת תורה.
ומסופר על הגאון הצדיק רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל ראש ישיבת חברון, כי בשנת תרצ"ד היה הרב חולה ושוכב על מיטתו חוליו, בעקבות מצבו הרפואי נבצר ממנו להשתתף בהקפות המיוחדות של בחורי הישיבה בשמחת תורה ובשל כך הרב היה שרוי בצער גדול.
והנה, בצהרי יום טוב של שמיני עצרת, טרם החלו ההקפות בהיכלי הישיבה, נכנסו לבית ראש הישיבה כמה תלמידים מובחרים לבקר את הרב, הם החלו לשיר לפניו כמה משירי שמחת תורה השרים בישיבה כשהרב מצטרף אליהם, כל הנוכחים בחדר ראו את צער של הרב הניכר על פניו שאינו יכול לרקוד עמהם. בכל שנה היה קופץ הוא בשמחה לכבודה של תורה כאחד הנערים, והנה כעת מרותק הוא למיטה ללא יכולות לעמוד על רגליו ולרקוד.
בין התלמידים היה שם תלמיד צעיר, אשר לימים נהיה ונודע כמגיד מישרים הגדול בירושלים, הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, שביקש את רשות הדיבור וביקש לומר מעשה לפני ראש הישיבה והנוכחים. לפלא היה הדבר בעיני חבריו, הלא הבחור שלום מרדכי לא היה מהדברנים בישיבה, מה גם שהאווירה העצובה לא נתנה אפשרות לדבר כעת. אך שלום מרדכי שקיבל אכן את רשות הדיבור, פתח ואמר בדברים היוצאים מן הלב: "אני מבקש לספר מעשה שהיה באחד מגדולי האדמורי"ם אשר היה גדול בתורה, ויחד עם זאת חננו הקב"ה בעושר רב".
"פעם ספינתו שקעה בים ויחד עמה, רוב אוצרותיו, כאבו היה גדול מנשוא, אך הרב התגבר על צערו, הוא נעמד על יד מפתן הדלת, הרים את עיניו השבורות כלפי מעלה ואמר: 'הגמרא במסכת סנהדרין (דף מו ע"א) אומרת: "אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי', אם כן, המקום מצטער על דמן של צדיקים", אמר האדמו"ר, "במשנה זו כתוב שאדם ששרוי בעוגמת נפש, הוא גורר כביכול את השכינה שתצטער יחד עמו, מעתה, המשיך האדמו"ר, אם אני אצטער אגרום לשכינה שתצטער אף היא, אם כן, סיים האדמו"ר, לכבודו של הקב"ה, אף במצבי הקשה הזה, לא אצטער".
בהתרגשות עצומה סיים הבחור רבי שלום את דבריו, והחל מיד לשיר שיר שמח, כל הבחורים נסחפו אחריו בשמחה ובשירה סוחפת. קול השירה הלך והתגבר והאווירה העכורה שהייתה עד כה בחדר, החלה מתהפכת באווירת שמחת החג. ראש הישיבה עם כל כאבו ומחלתו נדבק אף הוא באווירת החדשה וחיוך של שמחה נשפך על פניו, הוא הזדקף מעט, וביקש משני הבחורים שעמדו לידו לתמוך בו, ובמאמץ עילאי הוא נעמד על רגליו וביקש להצטרף למעגל הריקודים.
אין מילים שיוכלו לתאר את התרגשות הרבה שחשו הבחורים, בראותם את רבם הנערץ שב לעצמו ורוקד איתם בשמחת התורה, להט של שמחה פרץ מהלבבות, וקולות השירה והריקודים בקעו עד לב השמים, הנה זוכים התלמידים, האריות שבחבורת ישיבת חברון לרקוד עם רבם בשמחת התורה האחרונה בחייו. (קול חוצב).
מה הזכות של מי ששמח ורוקד בשמחת תורה? – עוד מאמרים
